האם יש בכוחה של השירה להשפיע על המציאות?
מה קובע את טיבו של השיר הפוליטי – האם איכותו הפואטית או האפקטיביות של מסריו?
ספר זה עוסק בשלבי התגבשותה של השירה הפוליטית העברית במאה העשרים, במעבר מחברה שמגויסת לאתוס הציוני ונוטלת חלק פעיל בגיבושו ובעיצובו, לחברה ביקורתית שמשיגה ולעיתים גם מערערת על תקיפותו ועל שלמותו של אתוס זה.
שיריהם של זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חיים גורי, דליה רביקוביץ, נתן זך, רמי דיצני, דן פגיס וסיון הר־שפי הם חלק מקורפוס גדול של שירים שנדונים בספר, שכולם ביקשו לעורר, להשפיע ולעצב עמדות, מתוך מודעות לנסיבות הזמן ולהתרחשויות ההיסטוריות שעל רקען נכתבו.
השירה והפוליטיקה הם שני ערוצי שיח שמנוגדים זה לזה במהותם, במטרותיהם ובאופן שבו כל אחד מהם מנסה להשפיע ולעורר. בַּמציאות חסרת הפתיחות והסובלנות שמאפיינת את החברה הישראלית, המתח המובנה שקיים בסוגה של השיר הפוליטי הוא פריווילגיה נדירה, שמאפשרת גם לקורא נגטיבי המתנגד לעמדותיהם הפוליטיות של השירים לגלות כלפיהם קֶשֶׁב, לעורר בו הרהור ומחשבה, ולעיתים אף התפעלות.
פרופ' תמר וולף־מונזון מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן היא עורכת כתב העת "בקורת ופרשנות". מחקריה מתמקדים בשירה העברית שנכתבה במאה ה־ 20 בהקשריה ההיסטוריים, הסוציו־ספרותיים, התרבותיים והלשוניים.
ראשיתו של ספר זה בשיחות ששודרו בגלי צה"ל, במסגרת 'אוניברסיטה משודרת', בסמסטר הסתיו 2012 .