הוצאה לאור›בבל ומשכל

טווח האירועים בספר הזה נע בין 1997 ל-2001. באמצעות ניתוחם וולבק מחפש בעצם נתיב יציאה הולם מהמאה ה-20 ועל הדרך הוא מנסה סוג של לסכם אותה. כשאני נזכר בשנות ה-90 של אותה המאה, תוקפת אותי נוסטלגיה ולא – זה לא בגלל שהייתי אז צעיר יותר. התחושה של רבים מאתנו הייתה שאנו חיים בתקופה מדהימה, הסתכלנו באופטימיות אל העתיד. המלחמה הקרה הסתיימה, יותר ויותר בני אדם קיבלו השכלה, גישה לטכנולוגיה, בטחון תזונתי. ז

#
פלורן-קלוד, גיבורו של וולבק המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא אימפוטנט עם דיכאון קליני בן 46. זה מצבו הגופני והנפשי של היצור האומלל. לבעיה הראשונה הוא נעזר בזכרונות, לשנייה בכדורים נוגדי-דיכאון ומדכאי ליבידו, שמגבירים את בעייתו הראשונה.

את האימפוטנצייה – הגופנית והנפשית – הוא פיתח לגמרי לבד. החל מהרגשה של "להימצא מחוץ למעגל העניינים" ביחס להוריו, המשך בהרגשה של "אני ואפסי עוד" שפיתח בזמן לימוד

אם הקורונה הייתה השביעי באוקטובר





מצחיק להיזכר בתקופת הקורונה. איך כל המדינה השתגעה ונכנסה ללחץ מאיזה וירוס שהגיע מסין. התלונות של הישראלים על הסגרים שנכפו עליהם והרסו את שגרת חייהם, המאבקים הרועמים בעד ונגד החיסונים אשר יצרו פילוג בעם, העצבים על הקנסות של אי עטיית מסיכה והוויכוחים שהתלקחו במהרה בין אזרחים שקיבלו קנס לבין אנשי החוק והמשטרה, המעקב הצמוד לחדשות אחר ההנחיות שהשתנו כל הזמן

פעם, לא מאוד מזמן, גרתי במצפה רמון. ערב אחד, בעודי משוטט בטיילת שעל שפת המכתש, ניגש אליי חבר והציע לי עבודה מעט משונה. באמצע המכתש הוקם מקבץ ארעי קטן של אוהלי יוקרה עבור מסיבת אירוסין של זוג ממרכז הארץ. אלא שתחזית מזג האוויר בישרה על אפשרות לסופת אבק ורוחות עזות, והמסיבה נדחתה. בעל-העסק, שלא רצה לשאת בעלויות הפירוק וההקמה-מחדש של המתחם, חיפש אדם שיאות לשבת במתחם ו"להשגיח" על המקום בתשלום.

באות

גיבור הסיפור, או יותר נכון הדמות המרכזית בסיפור, הוא ביורן הנסן בן 50 גזבר עירית קונגסברג. זאת אומרת, זו הנקודה בה סולסטד מתחיל את הסיפור המעניין הזה. הנסן הוא דמות מושלמת למשבר גיל ה-50 אצל גבר: הוא מחפש משמעות כלשהי לחייו ולהחלטות הרות-הגורל שקיבל.

איזה מין טיפוס הוא הנסן? אפשר שניתן לראות זאת על פי הספרים שהגיבור מוצא בהם עניין: "כמעט כל הספרים שאהב היו ספרים חסרי-רחמים שהציגו את החיים כבלת

חשבתי שאנחנו הישראלים הבאנו לידי אמנות את ההלקאה העצמית והחברתית של עצמנו ושל הסובב אותנו, אי אפשר להתחמק מכך, זה בחדשות, ברדיו, בחברה ובין אדם לחברו, זה סובב אותנו מכל עבר. הספר הזה אפילו שובר את השיאים שלנו בתחום.

הספר כתוב בסגנון זרם התודעה ומספר את מחשבותיו של סופר כושל בוינה המוזמן לארוחת ערב אצל זוג חברים ותיקים האוורסבורגים אותם הוא כמובן שונא ומתעב, אך בכל זאת מופיע לארוחה. ההזמנה לארו

יש סופרים שכותבים סיפורים קצרים בינתיים. הם מתחילים בסיפורים קצרים, בתקווה שפעם, כשיהיו גדולים, יוכלו לכתוב רומן. קוראים מסויימים לא אוהבים סיפורים קצרים, הנתפסים בעיניהם כמשהו לא מושלם. אני אוהבת אותם מאד. מי שמצליח לתמצת במספר קטן של מלים עלילה ודמויות מושלמות, קונה את הערצתי לנצח. קלי לינק היא אחת מאלה, שהסיפור הקצר הוא כלי הביטוי שלה והכלי נאה ומושך.
ביקשתי בספרייה את הספר הזה, שהחלטתי לקרוא

לא פעם שאני מוצאת את עצמי מתרגזת מההגדרות שהז'אנרים מגבילים את הספרים שיצאו לאור בעולמנו. ולא רק בגלל ש"שרלוק הולמס" זה לא מתח וריגול בלבד ו"אשמת הכוכבים" זה לא רומן בלבד, הרי הם משלבים בתוכם נושאים רבים ומגוונים. המחאה שלי יותר בגלל ההגדרה- "ספרי פנטזיה".
כי מלבד הספרים הבודדים שנכתבו בעקבות מסע אישי שעברו הסופרים שלהם (שגם בספרים האלו משולב המון פנטוז) מלבד אלו, כל ספר שיושב כיום על כל מדף בעו

"קפה?' חזר הבחור מאחורי הדלפק על השאלה באי אימון.
מכונת התקליטים בטריס השמיעה את ג'וני קש והארי העביר אצבע על שפתו העליונה.
'יש לך רעיון יותר טוב?' הארי שמע את נימת קולו שהיתה מוכרת ולא מוכרת בעת ובעונה אחת.
'טוב, נו' אמר הבחור והעביר את ידו לאחור בשערו הבוהק משמנוניות. 'הקפה לא ממש טרי, אז מה דעתך על בירה טריה מהחבית?'. ג'וני קש שר על אלוהים, סמים והבטחות חדשות.
'אוקיי' אמר הארי. הבחור מאחורי