גיבור הסיפור, או יותר נכון הדמות המרכזית בסיפור, הוא ביורן הנסן בן 50 גזבר עירית קונגסברג. זאת אומרת, זו הנקודה בה סולסטד מתחיל את הסיפור המעניין הזה. הנסן הוא דמות מושלמת למשבר גיל ה-50 אצל גבר: הוא מחפש משמעות כלשהי לחייו ולהחלטות הרות-הגורל שקיבל.
איזה מין טיפוס הוא הנסן? אפשר שניתן לראות זאת על פי הספרים שהגיבור מוצא בהם עניין: "כמעט כל הספרים שאהב היו ספרים חסרי-רחמים שהציגו את החיים כבלתי-אפשריים והכילו הומור שחור מריר". ואכן עולמו הפנימי של הנסן תואם זאת.
הנסן הלך בעקבות המאהבת שלו טוריד למרס, הוא חי מזה 18 שנים בעיר השדה הזאת, אליה לא היה מגיע לעולם, כל הקריירה שלו היתה נראית אחרת והוא לעולם לא היה הופך לגזבר, אילולא אותה טוריד למרס.... ומה שמתסכל אותו במיוחד הוא שהוא חש הקלה כשעזבה את אוסלו כי ידע שלפרשיה זו אין תוחלת: "אבל פתאום עלה בדעתו שאסור לו לאכזב הוא חייב לנסוע לקונגסברג, אליה, אחרת יתחרט כל חייו". מסתבר שבמקרה של הנסן, החשש הזה אינו משהו שאדם רציונלי יכול לסמוך עליו. לאחר שהתגרש מאשתו ונפרד מעל בנו בן השנתיים עבור אותה טוריד למרס, המאהבת שלו, ולחיות איתה במשך 14 שנה, הוא, ארבע שנים לאחר שנפרד ממנה, "...חש (שוב -ד.ס.) הקלה שהסיפור נגמר. בה בעת נאלץ להודות, בפליאה שגברה בצער, שהוא כבר אינו מסוגל להבין מדוע התאהב בה בכלל ומדוע אינו מסוגל לחוות מחדש את הרגע שבו התאהב בה".
הנסן הצטרף לחוג חובבי תיאטרון שטוריד אירגנה. היא, עם ה"ניחוח הצרפתי" והיומרות האמנותיות, עומדת במרכז הפרויקט. הוא למד להסכין עם ביטוי ההערצה אליה מקרב הגברים. החוג העלה אופרטות קלילות והכל הלך כשורה עד שהנסן, שחיפש פעילות בעלת משמעות עמוקה יותר, הציע שיעלו הצגה מאת איבסן. הפרויקט נגמר, באופן לא מפתיע, בכשלון חרוץ. חבורת השחקנים החובבנים לא היתה מסוגלת להרים מופע מעין זה. בעיניו ההחלטה של טוריד למרס להתעלות בהצגה ולא לשקוע עם כולם, הגם שהיא מובנת, היא מעין בגידה בו. יחד עם סיבה ארצית יותר, המאהבת המושכת קמלה פיזית לנגד עיניו והוא החליט לשים קץ לפרשיה.
הפרק הבא חייו הוא הגעתו של בנו, איתו התראה באופן ספורדי במשך השנים, הלה נרשם ללימודים באוניברסיטה המקומית וביקש להתגורר אצל אביו. הנסן מקבלו בשמחה, אך מרגיש כי בקוטב שבין יחסים בין משכיר נדיב לשוכר נוח לבין אב ובן, היחסים ביניהם קרובים יותר לקוטב הראשון.... הנסן אינו מנהל שיחות עם בנו, פטר, אלא מאזין למלל האינסופי והמעיק של בנו ורק הקוראים נחשפים למחשבותיו ול"שיחות" עם בנו שמתנהלות בראשו בלבד: "במקרים כאלה לא התאפק ביורן הנסן והחל לתהות מה היה קורה לו ידע פטר שאביו יודע מהו מצבו של בנו לאשורו, לתדהמתו התחוור לו שזה לא ישנה לו כלל. פטר היה מספר את אותם הדברים בדיוק, ובאותה נימת שחצנית מתעכב על אותן נקודות, הגבר הצעיר הזה, שאחרי הכל היה מיותר ודחוי, גילה למעשה התלהבות כנה מהעידן שבו חיו בני גילו , שעימם טיפח אחווה בבגדים, במוזיקה, בנימת הדיבור ובחזונות לעתיד אבל אתה הרי בודד כל כך, בני, היה ביורן הנסן עשוי לומר, ובנו היה מחייך בהתנשאות, בודד. בטח, היה אומר. זו מהות הנעורים. לא שמעת את המוזיקה שלנו? הרי האחווה שהיא יוצרת בינינו מבוססת על כך שהיא, המוזיקה, מבטאת באופן גלוי את הבדידות הארורה שבמעמקיה שרויה כל נפש מודרנית".
התרשמתי שמכל המלל הרב והמעניין אודות יחסיו עם בנו, הנקודה המכרעת שגם בנו, כמוהו לפני 18 שנה, הגיע לקונגסברג בגלל מישהו אחר – חבר טוב מהצבא שנרשם גם הוא ללימודים במקום הזה. האם ההכרה הזו היא הזרז לשלב הבא בחייו של הנסן?
מה, איפוא, העיק על הנסן? "הוא התבייש קצת במילותיו שלו, כי גבר בן יותר מחמישים המדבר על המוות נראה לו דבר דוחה, עכשיו הוא עשה זאת בעמו בקול רם וברור. גבר בן שלושים יכול לעשות את זה, כי המוות שלו הוא אסון מכל זווית אפשרית....אבל עבורו, שלא מזמן מלאו לו חמישים, המוות יהיה רק סופו של תהליך טבעי, גם אם יתרחש מעט מוקדם מדי מבחינה סטטיסטית. ולכן עליו להשלים עם הכל, בלי להתבכיין, את הנעשה אין להשיב, המירוץ ממשיך הלאה לעבר סיומו הטבעי. ולמרות זאת הביע אימה לנוכח המחשבה שנגזר עליו למות בלי שתהיה לו מילה להגיד בנדון, אפילו לא לעצמו. בשבילו זה היה ונותר בלתי נסבל".
כך, רוקח את גורלו בידיו, רקח הנסן את השלב הבא, הפעם הוא אינו בצד המגיב אלא יוזם ומעצב את גורלו כראות עיניו: "זה היה קשור בתחושתו שהוא אינו מוכן להשלים עם כך שזה הכל.....זה קומם אותו...הוא היה מוכרח להראות בדרך כלשהי שהוא מסרב להשלים עם זה....וכך צצה במוחו תוכנית. פרויקט מטורף...זו היתה התוכנית שבא יממש את הלאו שלו, באמצעות מעשה בלתי הפיך. באמצעות מעשה אחד ויחיד יטיל את עצמו לתוך דבר מה שממנו אין אפשרות לסגת, ויקשור אותו לאותו מעשה יחיד ומטורף לשארית חייו".
אין כמעט דיאלוגים בסיפור. הנסן כמעט ואינו מדבר גם לא עם חבריו הקרובים. גם דר' בוסק, שעימו הוא חולק אהבה לקריאה, הוא אינו מדבר על ספרים כי טעמם שונה. וכשהוא בכל זאת מאזין לאותו בוסק המספר על ספרים שקרא הוא נהנה להאזין לקולו ולא לתוכן הדברים. הפיצוי עבור העדר כמעט מוחלט של דיאלוגים מצוי בהצגת עולמו הפנימי של הגיבור ומה מתרוצץ בראשו, ובכלל זה השיחות הדמיוניות שניהל עם בנו. אלה שופכים אור על חששותיו, תסכוליו ותקוותיו.
הספר הזה הוא הראשון מבין 4 ספרים שבמרכזם הדמות הראשית היא של גבר נורבגי בן זמננו המרגיש שהוא נסחף אל מחוץ לזרמים המרכזיים בחברה הנורבגית. ספרים אלה נכתבו בין השנים 1992-1999. סולסטד עצמו בראיון אמר שהוא רואה אותם כחלק מיצירה בת מספר פרקים.
השורה התחתונה: דמות הגיבור מעוצבת באופן מרשים על שלל מורכבותה והניגוד בין ההתנהגות הפסיבית לבין העולם הפנימי הסוער. ובאשר ל"כאב העולם" המניע את הנסן, נזכרתי במה שפרנץ ורפל הגדיר בספרו "כתב יד נשי כחלכחל" כ"מניעי מותרות" בהתחשב במצבו הטוב של הגיבור.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
