“אני אוהב לקרוא, ואפילו מאומן בזה, קל לי לבלוע ספר, לנשום אותו, לחשוב אותו ולהרגיש אותו. אבל פה ושם כמו לוחם זחוח, בא מולי איזה יריב שמפתיע אותי, מקשה עלי, מכה אותי ומלמד אותי החבול והדואב, עוד משהו דווקא כי התקשיתי. התקשיתי ולקח לי זמן רב לקרוא את "עץ עשן", הוא עמוס, הוא מתפזר, הוא מאתגר וקשה – זממתי לזרוק אותו כמעט כל עשרים או חמישים עמודים, אבל אז הופיע פיסקה, משפט או תפנית שגרמה לי להמשיך ו”

“רוברט גריינייר נולד בשנת 1886 ביוטה או בקנדה, הוא לא יודע בדיוק, משום שהתייתם משני הוריו בגיל צעיר, והזיכרון הראשון שלו הוא נסיעה ברכבת הצפונית הגדולה לאיידהו בשנת 1893, שם הוא מאומץ על ידי קרובי משפחתו. הוא מתחתן בגיל 31 ורוכש לו חלקת קרקע באחת מחלקות היער העצומות שליד ערוץ הנחל, ומקווה לחיות שם את חייו עם גלאדיס אשתו ובתו הקטנה, אלא ששריפה גדולה משבשת את תוכניותיו. "חלומות רכבת" היא נובלה אמ”

“כמו לקרוא ספר דרך עדשות עכורות, כשאת כל הזמן מנסה לנקות אותן אבל אין לך סיכוי, כי זה לא משהו שנמצא על העדשה. זה חלק ממנה. הגיבור של הספר הזה הוא גבר שאיבד את כל המשפחה שלו בתאונת דרכים. העכירות, זאת של העדשות, היא לא כי בכיתי, ממש לא, אין שום בסיס לזה, כלומר, לא מדובר פה באיזה סיפור סנטימנטלי, העכירות היא תולדה של ההיפך הגמור מסנטימנטים, היא נובעת מתיאור של החיים דרך העיניים של מישהו ששם הכל בצד”

“**** לפעמים, צריך להודות, אני מדמיין מה היה קורה אילו איבדתי את כל משפחתי באיזה אירוע טרגי. לא מתוך תקווה שזה יקרה חס ושלום, אלא יותר כמין חיטוט מזוכיסטי בפצע תיאורטי, אולי כדי לנסות ולהרגיש מין קורבניות מסכנה כזאת, יחד עם רצון חשאי וילדותי לפרוק עול, להיות חופשי, לעצמי, לעשות "מה שאני רוצה". דווקא כשאני מנסה לדמיין דברים כאלה, התסריטים העיקריים שעולים בראשי קשורים באיסוף גרידי של כספי הביטוח”

“אני אוהב לקרוא, ואפילו מאומן בזה, קל לי לבלוע ספר, לנשום אותו, לחשוב אותו ולהרגיש אותו. אבל פה ושם כמו לוחם זחוח, בא מולי איזה יריב שמפתיע אותי, מקשה עלי, מכה אותי ומלמד אותי החבול והדואב, עוד משהו דווקא כי התקשיתי. התקשיתי ולקח לי זמן רב לקרוא את "עץ עשן", הוא עמוס, הוא מתפזר, הוא מאתגר וקשה – זממתי לזרוק אותו כמעט כל עשרים או חמישים עמודים, אבל אז הופיע פיסקה, משפט או תפנית שגרמה לי להמשיך ו”

“רוברט גריינייר נולד בשנת 1886 ביוטה או בקנדה, הוא לא יודע בדיוק, משום שהתייתם משני הוריו בגיל צעיר, והזיכרון הראשון שלו הוא נסיעה ברכבת הצפונית הגדולה לאיידהו בשנת 1893, שם הוא מאומץ על ידי קרובי משפחתו. הוא מתחתן בגיל 31 ורוכש לו חלקת קרקע באחת מחלקות היער העצומות שליד ערוץ הנחל, ומקווה לחיות שם את חייו עם גלאדיס אשתו ובתו הקטנה, אלא ששריפה גדולה משבשת את תוכניותיו. "חלומות רכבת" היא נובלה אמ”

“כמו לקרוא ספר דרך עדשות עכורות, כשאת כל הזמן מנסה לנקות אותן אבל אין לך סיכוי, כי זה לא משהו שנמצא על העדשה. זה חלק ממנה. הגיבור של הספר הזה הוא גבר שאיבד את כל המשפחה שלו בתאונת דרכים. העכירות, זאת של העדשות, היא לא כי בכיתי, ממש לא, אין שום בסיס לזה, כלומר, לא מדובר פה באיזה סיפור סנטימנטלי, העכירות היא תולדה של ההיפך הגמור מסנטימנטים, היא נובעת מתיאור של החיים דרך העיניים של מישהו ששם הכל בצד”

“**** לפעמים, צריך להודות, אני מדמיין מה היה קורה אילו איבדתי את כל משפחתי באיזה אירוע טרגי. לא מתוך תקווה שזה יקרה חס ושלום, אלא יותר כמין חיטוט מזוכיסטי בפצע תיאורטי, אולי כדי לנסות ולהרגיש מין קורבניות מסכנה כזאת, יחד עם רצון חשאי וילדותי לפרוק עול, להיות חופשי, לעצמי, לעשות "מה שאני רוצה". דווקא כשאני מנסה לדמיין דברים כאלה, התסריטים העיקריים שעולים בראשי קשורים באיסוף גרידי של כספי הביטוח”