הוצאה לאור›כנרת זמורה

****




קבלו את זה: שרון ביטון, אם לשלושה ובעלת קייטרינג מתוקים ממודיעין נכנסת לכלא לאחר שירתה למוות בנער שרצח את בנה האוטיסט. מאחור, בדירה במודיעין המנומנמת, נשאר בעלה של שירה, אייל, שמנסה לשווא להתגבר על "החיים עצמם" - הרבדים המורכבים של הטרגדיה המשפחתית, בד בבד עם מאבק על פרנסה וגידול שתי הבנות הנותרות ללא אשתו התקתקנית.

זו נקודת הפתיחה המבטיחה של הספר הזה, שזכה עד כה לסופרלטיבים כמע

הספר הזה נישא על גלי הזיכרון של "חיים קטנים", ספרה הקודם והפנומנלי של ינגיהארה. נראה שחיבתה של ינגיהארה אל אהבת גברים בולטת וטבעית.
הספר מורכב משלושה סיפורים, כל אחד רחוק מקודמו במאה שנים, כשהראשון מתחיל ב-1893. דיוויד, בן למשפחת בנקאים מכובדת ועשירה מאוד נמצא על פרשת דרכים לכאורה. הוא כמעט בן 29 ועדיין אין לו זוגיות. הגבר המוצע לו מבוגר ממנו במעט, עשיר "חדש" יחסית, לא משכיל, אבל ראה ועשה רבות ב

קמילה לקברג יפהפיה, סופרת מצליחה ובינונית. נשמע כמו אוקסימורון? לא ממש. רוב הסופרים שמוכרים 22 מיליארד עותקים ומתורגמים לחמש מיליון שפות הם בינוניים.

אבל אני אוהבת ספרי מתח עד כדי כך, שאני מסוגלת לוותר על איכות בשביל כמה מיליגרם של אדרנלין. מכורה, כידוע.

הגיבורות של הסופרים הבינוניים הן תרכובת מוזרה של אשה יפהפייה, שכל חד (עד כמה ששכלו של הסופר או הסופרת חד), בכל מקרה הן תמיד מתוארות כחכמו

המסע אל החופש הוא המסע הלא ייאמן של מסעב חסן, בנו של יוסף חסן ממקימי החמאס, בנבכי הביורוקרטיה האמריקאית. הספר הזה הוא כמובן ספר ההמשך ל"בן החמאס", שעסק במסעב המשת"פ והמרגל לטובת ישראל, ומפעילו הקפטן לואי.
בספר השני אנו מגלים את העזרה שקיבל מהשב"כ וכך מגיע מסעב לארה"ב רק כדי לגלות שהוא מועמד לגירוש מיידי משום שציין "כן" בשאלון בו נשאל אם היה חבר בארגון טרור. מצמית, מרפה ידיים, מעורר חלחלה, אבל ארה

רב מכר של הניו יורק טיימס צועקת הכותרת בגב הכריכה, ואני פתיה שכמותי מתפתה...
 העלילה בקיצור-זואי בת ה14 נראית כמו פיה, או לפחות זה מה שאומרים לה,השיער שלה בלונדיני כמעט לבן, עיניה כחולות כים, והיא קטנה ושברירית למראה.
 יש לה כישרון אדיר לנגינה בפסנתר. אמא שלה מריה היפה שזואי ירשה ממנה את מראיה, 
 מגוננת על זואי ועל הסוד שבחייהן, בכל מחיר כמעט, ולמען הזדמנות שניה  והיא משלמת מחיר גבוה.
עד אמצע

עמוק בעזה (סיפורו של מסתערב) הוא סיפורו של תומר צבן, גיוסו ליחידת שמשון של המסתערבים בעזה (דובדבן ביו"ש). בתחילה הוא היה בקורס טיס ומשהועזב משם, החליט שהוא זקוק לשירות משמעותי וכך הגיע לשמשון.

צבן לא כותב בלשונו וזו המצוחצחת נכתבת מפיו ע"י כותב מקצועי. מקובל.

מההתחלה אומר, שהתחושה היתה לקרוא כמה פרקים מפאודה ופאודה אכן מוזכרת בסוף הספר. השנים הם שנות השמונים הסוערות בעזה, אנחנו עוד היינו שם,

שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום.
אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום.
לאחד קוראים קונור ולאחר מארק. קונור בן ה-15 רק רצה שקט כשהכין שיעורים, וישב מאחורי מכולת אשפה בחצרו בשיקגו. שני ערסים רק רצו לשרוף אותו ושרפו. השיקום היה ארוך, הוא נקם ויחד עם חברו מארק והכסף שהשיג ובגדול, הלכו ללמוד בניו-יורק. יצאו פסיכיאטרים. שיהיה.
גיום מוסו הוא סופר פורה והספר הזה הוא אחד המוקדמים שלו, שבזמורה ביתן כנרת מישהו נ

****




טוב, מישהו צריך להגיד את זה ללי צ'יילד. די. גם בניכוי פקטור של אייג'יזם (הן כלפי צ'יילד והן כלפי גיבורו), נדמה לי שג'ק ריצ'ר כבר עשה די והותר, הציל מספיק אנשים, את אמריקה, ואת העולם, והגיע הזמן לפנות את הזירה למישהו שנולד בניינטיז. חישוב זריז יעלה שריצ'ר בן שבעים ושש וחצי, אבל במקום לפרוש לפלורידה ולדוג טרוטות (או מה שזה לא יהיה), הוא ממשיך להיות מגנט קנוניות בן ארבעים וחמש, עם טורסו

#
שמעתי את הסופר באיזה פודקאסט (לא על ספרות) והסתקרנתי. כשהתחלתי לקרוא התרשמתי בעיקר מהכתיבה הטובה והאמינה. המון מטפורות (טוב, סופר ישראלי) אבל כתיבה טובה ומעניינת. גולדן לוקח משפחה מייצגת ומנסה באמצעות קילוף שכבות, לטעון שסודות ושקרים הם מה שהורס אנשים, זוגות ומשפחות. טענה שאני די בטוחה שאי אפשר להוכיח.

הספר כתוב בצורה של פרקים – בכל פרק מדברת דמות אחת. אבי המשפחה שמתמודד עם לחץ שהוא חושב שא