הוצאה לאור›עליית הגג ומשכל

אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
כן, גם אני אהבתי לקרוא את ספרי אניד בלייטון ולהתלוות אל החבריא בהרפתקאותיהם מסמרות השיער שאיכשהו תמיד כללו טוזיג תחת כיפת השמים וקריאות האח הידד. כן, אני זוכרת גם את ט

אני לא חיית אינטרנט. אני לא נמצאת בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בטלגרם, בטיק טוק ובכל מה שמוגדר כרשת חברתית. במקום שבו רשתית וכוכבית וסימן של דולר ושל פאונד ונקודות ומספרים עלומים מייצגים משהו שאינני מבינה. לא ברור לי למה לכל אחד יש ארבעה כינויים והאשטאגים ותגיות וכולם מקשקשים את עצמם לדעת. לכן היו קשים לי הצ'אטים המוזרים בספר עד שהתרגלתי.

אני כן חיית אינטרנט. כבר שכחתי מתי דרכה כף רגלי בקניון

פוטין לא אוהב את בוריס אקונין. ברור למדי למה. אקונין כותב את רוסיה הצאריסטית, הדקדנטית, הגדושה, המיופייפת, המפוארת, התרבותית, הקלאסית, רוסיה עילית ורוסיה תחתית.

אקונין הוא איש מוכשר להפליא, יפנולוג, איש תרבות וספר, אדם ששוחה בהיסטוריה המפוארת של רוסיה כדג במים. אקונין הוא כל מה שפוטין הוא לא.

גם ביום בינוני (או בתקופה בינונית) אקונין מפיק יצירות זוהרות, צבעוניות, דשנות, ללקק אצבעות.

אה

זה הרביעי שאני קורא של סבתו. את כעפעפי שחר הראשון ממנו קראתי ואהבתי כל כך בשל עידון הכתיבה המיוחדת שהמשכתי לנוספים. הנוכחי איכזב אותי במידת מה.
אם בכל ספריו האחרים כל אחד מהם סבב סביב סיפור מרכזי, הנוכחי סובב סביב אוסף סיפורי עליה לישראל מנקודת מבטם של שלושה. סבתו עצמו עלה ממצרים כילד והוא מספר גם על עליה של מישהי נוספת מטריפולי, שעבר דרך איטליה. סיפורם של אלה שהגיעו מחלב פלאי ממש.
ההתחלה של כל

#
כלבים הכי רחוקים מפילוסופיה שאפשר. הם יצורים של כאן ועכשיו, רגשניים ומתקיימים רק בהווה. הם מפתחים קשר עמוק לבעליהם האנושיים, ונטייה מובנית להאמין לבעלים שלהם. אין להם שום יכולת לבגוד בבעליהם, אפילו אם אלה מתייחסים אליהם באכזריות. במובן הזה הם לא לומדים מהניסיון, ובזה הם די דומים לבני אדם. פילוסופים, מצד שני, כמו בעלי מקצוע אחרים, יכולים להיות בעלים לכלבים. העובדה הזאת אינה משפיעה על התנהגותם. מ

אהבה למרחקים ארוכים?

את מבטי תפסה האישה שרצה לקראתי, הרגשתי שבאופן מידי היא פרצה לתוך העולם הריגשי שלי, עולם שעדיין פועמת בו רוח הריצה, כמשל לחיים ולאופן שבו אני מביט לעולם.

היא הצליחה לעלות חיוך על שפתי, משום שהיא אומנם רצה, אך רחוקה מהדימוי הספורטיבי של רצה הלובשת בגדי ריצה אופנתיים, וכולה תנועה קלילה ומסוגננת. האישה שרצה לקראתי מתוך כריכת הספר, הייתה לבושה בגדים כבדים, סוודר שכיסה חלק מי

האיש הזה ניל שובין מצליח להעביר בספר את ההתלהבות שלו מהחקר והגילוי של מאיפה באנו, הוא חקר מאובנים ודנ"א ומגלה דברים מעניינים מאוד: שבתוכנו יש גן חיות שלם.. יש בנו משותף למדוזות, ראשנים ודגים עד צבים ודובי קוטב. ומסביר בהמשך כל מיני תופעות כמו למשל תופעת הגיהוקים על בסיס מנגנון עתיק שנמצא בנו עוד מימינו כראשנים. ומראה הקבלות מאוד מעניינות בין תהליך ההתפתחות של עובר אנושי ברחם אמו לבין ההתפתחות של ע

בשבוע שעבר הכריזו מדעני נאס"א על גילוי מערכת חדשה של כוכבי לכת, מחוץ למערכת השמש שלנו. כל העולם האסטרונומי געש משמחה. אף אחד לא ראה אפילו את קצה קצהו של אחד מכוכבי הלכת האלה, אבל מספיק שאנשי נאס"א דיברו - והנה הוכחה לקיומו של עולם חדש. לעומת זה אם כמה אנשים ידווחו, מכל מיני מקומות בעולם, על הבחנה ברוח רפאים, הכל יפרצו בצחוק על השטות הזאת בלי להתחשב בכמות הלא מבוטלת של האנשים המדווחים על תצפיות מה

לפני חודש עברתי ניתוח קשה. יום לפני האישפוז שברתי את ארון הזכוכית בו מאוחסן הספר האחרון של אקונין עם חתימת המחבר, לעת חירום. לפי ניסיון העבר, כשאני על מורפיום אין סיכוי שאצליח לקרוא ספר של מישהו אחר. אז במקום לקחת איתי ערימת ספרים שלא אקרא, לקחתי רק אחד (אז מה אם הוא שוקל טון...).
אז מה אם לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר וכמובן שהאשמה בתרופות ולא בפנדורן אהובי.

פנדורין, אבי ילדיי הוירואליים, נ