ביקורת ספרותית על חוש הומור וסיפורים אחרים מאת דיימון ראניון

---

אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
כן, גם אני אהבתי לקרוא את ספרי אניד בלייטון ולהתלוות אל החבריא בהרפתקאותיהם מסמרות השיער שאיכשהו תמיד כללו טוזיג תחת כיפת השמים וקריאות האח הידד. כן, אני זוכרת גם את טרזן מלך הקופים שקיפץ בין עצי הג'ונגל וזינק מהם בלאט כדי לקטול מניה וביה איזה טורף מעורר אימה.
היה כיף, לא אכחיש. יתכן שהשפה הגבוהה הוסיפה קסם ייחודי להרפתקאות ההן. ודאי שהיא הוסיפה פונקציה חינוכית לקריאת הספרים ההם, שבפני עצמם לא היו משאת נפשם של מחנכים באשר הם.
אולי זו היתה המטרה של המתרגמים: להעשיר את שפתם של הילדים, להקנות ערך מוסף לקריאה בספרים שנחשבו נחותים. הרי לא חסרו אג'נדות בתרגום, ובפרט בתרגום ספרי ילדים: עברות שמות, גיור לחומרא של חגים נוצריים.
ואולי סתם תרגמו כך כי כך היה מקובל לכתוב, בשפה גבוהה וחגיגית ולא חלילה בשפת היום יום.
אולי הספרים האלו נכתבו במקור בשפה פשוטה ומדוברת ותורגמו לשפה גבוהה כי כך היה מקובל בישראל, ואולי זו היתה מוסכמה כלל עולמית והם מראש נכתבו בשפה גבוהה כי כך היה מקובל בעולם, אני באמת לא יודעת.
האם תרגום מחדש של ספרים משאיר אותם במשלב המקורי שלהם או שהמשלב המקורי שלהם התיישן גם הוא כך שנדרש תרגום כפול - לשפה מדוברת בת ימינו ואז לעברית?
הרבה דילמות עומדות בפני מתרגמים, אני מניחה.
בכל אופן, למרות הזיכרונות והנוסטלגיה, תנו לי תרגום חדש, הוצאה שעברה הגהה יסודית, כריכה מבריקה, דפים לבנים, פונט שלא מכריח אותי להיזכר שאוטוטו אזדקק למשקפי קריאה - ואני לוקחת בשתי ידיים. כלומר לוקחת הביתה, להביא לילדים. שיקראו גם הם, מי יודע, אולי זה יתפוס אותם.
לפעמים זה לא עובד, אתם יודעים.
לא רק השפה התיישנה.
הסגנון, הקצב, עולם הערכים, הכל השתנה. לפעמים גם אחרי תרגום מוחודש והוצאה מאירת עיניים - זה פשוט לא עובד.
נכון, הילדים שלי קראו אי אלו ספרים של אניד בלייטון, אבל אף אחד מהם לא קרא אותם באותה התלהבות, ודאי שלא אותו מספר פעמים, כפי שאני קראתי בילדותי. ספרי ההרפתקאות והאקשן לילדים עברו כמה שינויים לאורך השנים וכיום הם הרבה יותר מהירים וקופצניים. אין להם סבלנות להתעכב לכרסום רקיקים ועריכת טוזיג גם אם קוראים להם נישנוש עוגיות ופיקניק.
אבל לפעמים זה דווקא עובד, הוצאת הרפתקה למשל תרגמה מחדש כמה וכמה קלאסיקות לילדים שחלקן עוברות יפה את מבחן הזמן ולא מעוררות בי שום געגוע לתרגומים ישנים ולדפים צהובים.

***

ואז נתקלתי בתרגום חדש לאוסף סיפורים של ראניון, ולצד הסקרנות התעורר בי גם רגש הדחייה ההוא, של האנשים ההם, ששונאים תרגומים חדשים.
אבל, אמרתי לעצמי, הרי התרגום המקורי של סיפורי דיימון ראניון כבר לא עושה את העבודה.
אני לא יודעת אם צעירים כיום מסוגלים לקרוא אותם וממש להנות מהם. חוץ מבן ה-16 שלי, אולי בן הנוער האחרון בישראל שקרא דיימון ראניון, אבל אפילו הוא לא טרח לסיים את כל שלושת הספרים של ראניון שאני מחזיקה בבית.
מצד שני, האם זה אומר שהגיע הזמן לתרגום חדש?
או אולי שפג תוקפו של ראניון והגיע הזמן לתת לספרים שלו לנוח בשלום על משכבם?
לקחתי את הספר מפינת מסירה עם החלטה נחושה לתת לו צ'אנס ללא משוא פנים. לא לשקוע בנוסטלגיה, לא להחליט מראש שמה שהיה פעם הוא ורק הוא הכי טוב, נכון ומוצלח.
האם הצלחתי? לא בטוח.
המתרגם המקורי של ראניון, זה שקראתי ואהבתי בצעירותי, היה אליעזר כרמי.
כרמי היה ידוע בכך שתרגם ספרים בסגנון משלו, סגנון ייחודי שאפשר היה לזהות בקלות.
היו סופרים שהוא פחות חיבב וטען שהיה יכול לכתוב את ספריהם טוב יותר מהם עצמם. כנראה שלא פעם - לא התאפק ועשה בדיוק את זה.
את ראניון לעומת זאת, הוא אהב מאוד ותרגם חלק מסיפוריו יותר מפעם אחת.
ראניון היה עיתונאי וסופר אמריקאי שסיפוריו הקצרים עסקו לרוב בעולם הפשע הניו יורקי.
הוא כתב סיפורי פואנטה הומוריסטיים בסגנון ייחודי, בזמן הווה בלבד, בשילוב של שפה תקינה וסלנג שלא ברור לי כמה ממנו היה מומצא וכמה נלקח מעולם הפשע, אותו ראניון הכיר היטב.
התרגום של הסיפורים האלו מהווה אתגר בכל שפה, בגלל הסגנון הייחודי, ההמצאות, המבנים הדקדוקיים השונים בין השפות. אולי בעברית האתגר היה קצת יותר גדול מהרגיל בגלל שבשנים בהן התחיל כרמי לתרגם היה מקובל לכתוב בשפה גבוהה, שלא תואמת את העולם התחתון שתיאר ראניון. בארץ, הסלנג של עולם הפשע אולי עוד לא היה מפותח מספיק או מוכר מספיק בכל בית, או נחשב ראוי להיכתב בספרים.
ואולי כרמי פשוט נהנה להמציא סלנג? או שחשב שהמצאת סלנגים היא הדרך האותנטית ביותר לתרגם את ראניון? כאמור, אני לא בטוחה כמה ראניון עצמו המציא וכמה השתמש בסלנג מוכר.
כך או כך, התרגום של כרמי היה יצירתי מאוד, שילב שפה גבוהה, ביטויים מוכרים בארמית וסלנג מומצא לחלוטין.
וכך, השפה הגבוהה, המוזרה, הוסיפה לאפקט הקומי שקיים בסיפורים האלה מלכתחילה.
הסיפורים של ראניון בתרגום של כרמי מתארים עולם סוריאליסטי, עולם שלא באמת התקיים אי פעם. ראניון כתב עולם בדיוני למחצה שהתבסס על מקום אמיתי מאוד, מקום בו הוא חי ואותו הוא אהב והקוראים האמריקאים שלו יכלו לזהות. הקוראים של כרמי? הם קראו על עולם בדיוני לחלוטין. עולם בו פושעים, עיתונאים ואנשי תעשיית הבידור אי שם באמריקה הרחוקה, הדמיונית, פיזמו משפטי מחץ משובצים בביטויים בארמית תוך שהם מנופפים במשכנעים שלהם או באגרופים שלהם, כדי לחבוט באגרוף דנן היישר בלקקנו של אזרח זה או אחר.
קחו את Good Time Charley שכרמי תרגם ל"צ'רלי ינעם-לך" כדי להבין על מה אני מדברת. Good Time Charley נשמע כמו מישהו שיכול בהחלט לפתוח מסעדה או בר בניו יורק. צ'רלי ינעם לך? כן, הוא כנראה יכול לפתוח מזללה או מסבאה בעיר הגברים. שזה כמו לפתוח תחנת דלק לחלליות בשביל החלב. משהו תיאורטי שקיים רק בעולם ספרותי בדיוני.

***

אולי החלק המעניין ביותר בספר הוא אחרית הדבר של מולי מלצר, המתרגם, שבו הוא מסביר קצת על הקשיים והדילמות שעמדו בפניו כמתרגם ומספר גם על תרגומו של כרמי. מסתבר שאפילו כשמדובר בסופר האהוב עליו - כרמי לא התאפק מלשפץ ולשפר את המקור והוסיף פה ושם קטעים ותיאורים שלא היו במקור. האם עשה זאת בשל בצע כסף - לפי מלצר, כרמי קיבל תשלום על פי מספר מילים בתרגום ולא במקור? או אולי דווקא מתוך אהבה למקור, הוא לא היה יכול להתאפק ולא לשפץ אותו עוד קצת, לכדי מה שהיה בעיניו שלמות? מי יודע.
מלצר ניסה לתרגם באופן מהימן וקרוב יותר למקור. כאמור, זו משימה לא פשוטה בכלל.
קודם כל, איך בכלל ניגשים לתרגם טקסטים מיושנים כל כך?
ככל הנראה - גם באנגלית השפה שלהם כבר התיישנה, אולי היום ראניון היה כותב על dudes and babes במקום guys and dolls?
אז איך מחליטים מה המשלב והמילים הנכונות עבורם? אולי השפה היחידה בה אפשר לקרוא אותם בלי לחוש צרימה, היא שפה מיושנת, שמזכירה לנו על איזו תקופה מדובר?
כי לקרוא את ראניון בשפה מודרנית זה בהחלט צורם. אני לא יודעת אם ראניון היה שוביניסט במיוחד, בסופו של דבר הרבה מהדמויות הנשיות בסיפורים שלו יוצאות מנצחות והגברים בסיפורים לא חכמים או מוצלחים יותר מהנשים משום בחינה, אבל ודאי שהסגנון, האווירה והתפיסה שמאחורי הסיפורים מייצגים תפיסת עולם שוביניסטית של תחילת המאה ה-20. כשקוראים את זה בשפה של ימינו - זה צורם. בשפה מיושנת, זה פשוט חלק מהעולם הכמעט דמיוני הזה שהסיפורים יוצרים, אין לזה נגיעה של ממש לחיים שלנו היום.
אז למרות שיכול להיות שמלצר עשה עבודה טובv' לא הצלחתי להנות מהתרגום.
אולי הסיפורים של ראניון באמת לא עוברים את מבחן הזמן ותרגום שלהם לשפה בת ימינו עורך בהם ניתוח להסרת הקסם.
ואולי בתיאוריה זאת דווקא משימה אפשרית, אבל התרגום של מלצר כשל בה.
ודאי שערבוב של המון מילות סלנג שונות ומשונות, חלקן עתיקות ממש כמו התרגום של כרמי (פרסר, אה-בה-ציגלה-מה, קלבסה), חלקן זכורות לי משנות התשעים, כלומר לא בשימוש כיום ולא היו קיימות בתקופה שבה מתרחשים הסיפורים, כך שהן תקועות שם באמצע, לא לבלוע ולא להקיא ותוקעות את הקריאה (שאפה, שאקל, שם לו ברז) וחלקן - אין לי מושג אם הן מומצאות לגמרי או היו בשימוש אי פעם או בשימוש כיום רק ששמען לא הגיע לאוזני (בומבילה, פצ'ה מצ'ה).
אפשר היה אולי לחשוב שעודף מילות הסלנג משלל תקופות שונות ייצור אפקט קומי משל עצמו, אולי זה עובד בשביל חלק מהקוראים. אותי זה בעיקר זרק החוצה מהסיפור ומהעולם שבו הוא מתרחש שוב ושוב.
אז למרות שאני לא מהקנאים לתרגומים הישנים של פעם ולא מאלו שחושבים שפעם הכל היה טוב יותר ושאסור לגעת ולשנות, במקרה הזה אני נשארת נאמנה למקור.
כלומר לא למקור, לכרמי, שבעצמו לא טרח כלל וכלל להישאר נאמן למקור.
אירוני? כן, אבל אירוניה הולכת טוב עם הסיפורים של ראניון כמו שיודע כל מי שקרא אותם, לא משנה באיזה שפה או תרגום.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על חוש הומור וסיפורים אחרים