“אני לא חיית אינטרנט. אני לא נמצאת בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בטלגרם, בטיק טוק ובכל מה שמוגדר כרשת חברתית. במקום שבו רשתית וכוכבית וסימן של דולר ושל פאונד ונקודות ומספרים עלומים מייצגים משהו שאינני מבינה. לא ברור לי למה לכל אחד יש ארבעה כינויים והאשטאגים ותגיות וכולם מקשקשים את עצמם לדעת. לכן היו קשים לי הצ'אטים המוזרים בספר עד שהתרגלתי.

אני כן חיית אינטרנט. כבר שכחתי מתי דרכה כף רגלי בקניון או בחנות, מתי עמדתי בתור בבנק, ואם אפשר היה להיבדק וירטואלית גם לא הייתי הולכת לרופא (זה אפשרי, אבל לא תמיד נגיש) בינתיים אני עושה דיאגנוזה עצמית אצל דוקטור גוגל. כל הבגדים שלי והתיקים והנעליים נשלחים מאתרים בחו"ל, והמחשבים ומכשירי החשמל ושרוך הנעל והמסמרים וכל מה שאני זקוקה לו, אני קונה ברשת. לפני שנתיים רכשתי גם רהיטים באינטרנט מחו"ל (אחרי ברור מקיף, מי שרוצה המלצה יקבל). את סדרת האגרטלים הענקיים והיפים שלי רכשתי אחד מאמזון צרפת, שני מאמזון איטליה, שלישי מאמזון אנגליה ורביעי מאמזון ארצות הברית, שהוא הספק הראשי שלי.

אני נמצאת במחשב כל יום לפחות שש עשרה שעות.

אז מה רציתי להגיד? שאני לוקחת מהאינטרנט כל מה שפותח אותי לעולם ולידע, כל מה שתועלתי וחוסך זמן ולא טובעת בכל מה שהוא ביצתי, מתועב, מרושע ומקשקש בקומקום.

בבת אחת, הוטלתי בספר הזה לכל מה שהוא שלילי באינטרנט והייתי זקוקה לזמן כדי להתרגל (היה לי מספיק זמן, קריאת 964 עמודים לוקחת זמן).

לפני שאתחיל לנתח את הספר אספר קצת על הסופרת והסדרה. ג'יי קיי רולינג כותבת בשם העט, רוברט גלבריית, סדרת ספרי מתח למבוגרים, סדרת קורמורן סטרייק. קורמורן (קורם, קמרון, בלואי, סטיק, חלק משמות החיבה שלו) הוא הטיפוס שלא מעורר חיבה מיידית. סטרייק נולד כתוצאה מרומן רגעי וחולף בין ג'וני רוקבי, זמר רוק, היפי מסומם ובין לדה, אמו ההיפית, המסוממת של סטרייק שהיתה הגרופי של רוקבי. ילדותו של סטרייק עברה עליו בתנאים לא תנאים ביחד עם אחותו למחצה לוסי, מצד אימו (לסטרייק יש המון אחים למחצה מצד אביו, שהיה פעיל מאוד בקרב מעריצות). באפגניסטן הוא איבד רגל ובלונדון הוא פתח סוכנות בילוש.

אל הסוכנות הצטרפה רובין אלקוט בתור מזכירה, בינתיים הספיקה להתחתן ולהתגרש מבעלה הבוגדני ולהתקדם לתפקיד בלשית ואחר כך שותפה של קורמורן סטרייק.

למותר לציין כי קיימת משיכה עזה בין רובין לקורמורן, אבל שום דבר לא קורה וגם לא יקרה עד שרולינג תחליט שזה הספר האחרון בסדרה. כי רומן ביניהם, שעתיד להתפרק בסוף, יפרק גם את השותפות. לכן אנחנו נדונים ללוות את ההתאהבות שלהם בדאגה ובלב הולם, ולהתאכזב מול הניסיונות שלהם להתעלם מהאהבה לטובת סוכנות הבילוש.

רוב הסדרות של ספרי מתח מתנהלים על ציר זמן מזויף. הגיבור בן 35 בספר שיצא ב-2015 ובן 36 בספר שיצא ב-2020. הגיבור מתבגר בקצב שהסופר קובע לו, כי כתיבת ספרים לוקחת זמן. אצל גלבריית הזמן אמיתי, והספר לב שחור כמו דיו, שנכתב בשנת 2022, מתאר מה שקורה בשנת 2015.

בחורה בשם אדי לדוול צונחת במשרד הסוכנות, מפוחדת ומבקשת עזרה. אדי ושותפה ג'וש בליי כתבו וציירו סדרת אנימציה בשם לב שחור כמו דיו, מין קומדיה שחורה, גותית ומקורית שבה איברים ורוחות רפאים מככבים בבית הקברות העתיק הייגייט. הסדרה זכתה להצלחה גדולה ושני אנימטורים ואנשי מחשב עלומים המציאו משחק אינטרנט ששמו לב שחור כמו דיו, המבוסס על הסדרה, וכוכבי הסדרה מככבים באופן שונה במשחק. מאז שאדי לדוול הצהירה בריאיון כי אינה אוהבת את המשחק, יוצר המשחק, אוואטר בשם אנומיה, יורד לחייה ברשתות החברתיות עד שהיא מנסה לשים קץ לחייה.

סוכנות הבילוש איננה יכולה לקבל את המקרה בגלל עומס יתר וחקירות רבות הנעשות במקביל, אבל לדאבון לב, לאחר מספר ימים אדי לדוול נרצחת בדקירות בבית הקברות וג'וש בליי שותפה ליצירת הסדרה נפצע קשות.

הסוכנות מקבלת את חקירת הרצח במטרה לחשוף את אנומיה החשוד כרוצח. וכך אנחנו קוראים את הצ'אטים המתנהלים בין המודרטורים (מה זה? הייתי צריכה לבדוק בגוגל) בתוך המשחק והם גם כותבים זה לזה בערוצים פרטיים. ישנו כלל אחד שעליהם להקפיד עליו, לא לחשוף פרטים אישיים במשחק. וכך אנחנו נחשפים לצ'אטים שלהם במשחק וגם בערוצים הפרטיים, בשעה שסטרייק ורובין אינם יודעים עליהם דבר. רולינג משחררת לנו הקוראים מידע שלא נחשף לבלשים עד שהם מתחזים למשחקים ומתחילים לחקור מי ומי הם המודרטורים. החיבור בין האוואטר לדמות האמיתית הוא קשה וגם מעורר גיחוך. במרבית המקרים, מתברר כי הדמויות האמיתיות שהן כל כך אלימות ברשת, הן פאטתיות, פחדניות ונטולות עמוד שידרה בחיים האמיתיים.

אנו הקוראים תועים ותוהים וגם טועים בין תולעת 24, לבנת צוואר, לורד דרק, לבבה, לריבפצ'יאו, אנומיה, שדון 1 ומורהאוס. הצ'אטים מופיעים בספר בצורה קצת מבלבלת. בכל עמוד ישנם 3 טורים, וטור של צ'אט שמתחיל בעמוד מסויים ממשיך בעמודים הבאים ואז יש לחזור אחורה לטור האמצעי ולקרוא אותו מתחילה ועד הסוף וכך גם את הטור השמאלי. וכל כך למה, כי באותו רגע שבו נפתח צ'אט בין המודרטורים, נפתחים גם צ'אטים פרטיים בין כמה מהם. התבלבלתם? גם אני בהתחלה.

ובמה עוסקים הצ'אטים? רובם ככולם משמיצים את האנימטורית יוצרת הסדרה, אדי לדוול, מכנים אותה בולימית, תאבת בצע, אחת שמשמיצה את עצמה ברשת כדי להתמסכן, חולת נפש, מוכרת את עצמה ואת כשרונותיה לנטפליקס והעיקר, עובדת במקצוע העתיק בעולם. כל מה שכתבתי פה הוא תיאור עדין לבריונות הרשת שמופנית כלפיה ולמילים המעוררות פלצות שנשפכות על ראשה. מפה לשם מעורבים גם ארגוני ימין קיצוני וניאו נאצים בתשפוכת הזאת הקלות בלתי נסבלת שבה אפשר להתעלל באנשים ולרדת לחייהם, מעוררת זעם וגם אימה. מאחורי אוואטרים ומסכות של אנונימיות, משתתפי המשחק בניצוחו של אנומיה מערערים את שיווי משקלה הנפשי של אדי לדוול במשך כמה שנים.

כמו בכל ספרי קורמורן סטרייק, גם בספר הזה נשקפת סכנה לחייהם של סטרייק ורובין, והמלצה מן הצד, אם אתם רוצים לקרוא את הסדרה תתחילו מהספר הראשון. קריאה כרונולוגית מטיבה עם הקורא והדמויות מתפתחות בהדרגה. רולינג גם נוקטת בשיטת התפתחות לאחור. בכל ספר היא מעבה את הדמויות על בסיס העבר שלהן ולכן עדיף לקרוא את הספרים לפי הסדר.
בעיני הספר הקודם היה הטוב ביותר, התעלומה היתה מורכבת מאוד וגם הפתרון היה מיוחד במינו. צריך להבין, רולינג היא לא אגתה כריסטי. כריסטי ידעה את סוד הצמצום, אבל אליה וקוץ בה, הדמויות של כריסטי הרבה פחות מפותחות מהדמויות של רולינג. והספרים, יש לומר, אינם ספרי מתח קלאסיים, יש בהם תעלומה, אבל בעיקרו של דבר הם רומנים משובחים.
לרולינג יש חיבה מיוחדת לשמות מוזרים. קורמורן, פלביה, איניגו, יאגו, קיאה ועוד כמה שאינני זוכרת. היא בהחלט אוהבת לתאר מעמדות ותת מעמדות, מבטאים והיסטוריה משפחתית, שחשובה באנגליה הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.
בתשע מאות שישים וארבע עמודים סטרייק סובל קשות מהפרוטזה ומפצע בגדם, ואנחנו הקוראים חשים את הכאב והרחמים בעוצמה, על מי שהוא דחיין רחמים ודוחף בכוח גם כשכל הנתונים מצביעים על בעיה רפואית כבדת משקל, תרתי משמע.

ובסוף, הטוב יש לומר, עלו דמעות בעיני וטוב שסטרייק לא ראה אותן.”

“האיום האיראני? פחח, הצחקתם אותי. כשיש ספר של רולינג ביד, הכל זז הצידה בראש, מפנה מקום להרפתקה בלשית מסעירה וארוכה...

את הספר הזה התחלתי לקרוא עוד לפני הירי של חזבאללה לכיוון מג'דל שמס, המשכתי לקרוא אותו כשישראל יצאה במבצע חיסולים מרשים, המשכתי לקרוא תוך כדי הצהרות האיום של כל ארגוני הטרור ומדינות הטרור בסביבה, המשכתי לקרוא גם במהלך כל ההמתנה מורטת העצבים לתגובה מצידם (פחות בשבילי ויותר בשבילכם, אני קראתי את 'לב שחור כמו דיו'...), המשכתי לקרוא גם כשצה"ל פתח במתקפת מנע על חזבאללה וכשהם ניסו להחזיר לנו, עד שסיימתי בסופו של דבר את כל 964 עמודיו של הספר.
964 עמודים. במקור, באנגלית, זה כבר עבר את האלף. רולינג כנראה אמרה לעצמה שהיא "עשתה את זה", שהיא סימנה עכשיו וי על מה שנראה כמו משימת חייה לכתוב ספר עם מעל לאלף עמודים, ושעכשיו היא יכולה לכתוב ספרים מעט קצרים יותר. אבל, בבקשה שמישהו יגיד לה שלא בכל השפות הספר הגיע לאלף עמודים (בין השפות, עברית) ושעכשיו היא צריכה להציב לה מטרה נוספת והיא לכתוב ספר שיהיה כל כך ארוך, שכל התרגומים שלו בכל השפות בעולם יגיעו ליותר מאלף עמודים.

כי באמת, רק תתנו לי מיליון עמודים של קורמורן סטרייק. מיליון עמודים של הארי פוטר. מיליון עמודים מכל ספר של רולינג, אפילו ספר טלפונים שהיא תכתוב (רצוי עם מספר הטלפון שלה, בבקשה) ובחיים לא אצטרך יותר לרעות בשדות זרים ולקרוא ספרים של אחרים, כי מי צריך את זה בכלל כשיש מיליון עמודים של רולינג...

נחזור לאיום האיראני.
אז אם לא האיום האיראני מעסיק אותי - מה כן? ובכן, בעת קריאת הספר נתקפתי מסוג איום אחר: האיום הטרנספובי.
אני אסביר.
רולינג, מעבר להיותה סופרת מחוננת, היא גם מצייצת מחוננת ופעילה מחוננת ברשתות החברתיות. אמירותיה אינן טרנספוביות, אלא פמיניסטיות, כשאין לה בעיה עם טרנסים אלא רק במקרים שיש העדפה של זכויות הטרנסים על פני זכויות נשים (כמו למשל בשילוב טרנסיות בתחרויות שמתמודדות בהן נשים, מה שלא הוגן ספורטיבית מבחינתן של הנשים, כשלדעתי הדבר הראוי הוא תחרויות של טרנסים ותחרויות של טרנסיות בנפרד מכולם). הדברים שהיא מעלה לרשתות, סופגים קללות ונאצות מצד אנשים שמתנגדים לדעותיה.
בעקבות הקריאה בספר, בו אדי לדוול, יוצרת שותפה של סדרת אנימציה בשם 'לב שחור כמו דיו', חווה בריונות ממושכת ברשת מצד אנומיה, יוצר שותף ב'משחק של דרק', משחק של מעריצים המבוסס על סדרת האנימציה, בריונות שמגיעה לשיאה ברצח שלה, נתקפתי פחד וחשש מהאיום הטרנספובי - שמתישהו, קיצוני אחד, כזה שמתנגד לדעותיה של רולינג ולדברים שהיא מפרסמת ברשתות, יחליט יום אחד פשוט לרצוח אותה.
האיום הזה מפחיד אותי אישית, כי רולינג היא סופרת מוכשרת ביותר ואהובה עליי במיוחד, ומבחינתי שתכתוב עד 120, שרק נהנה מספריה. עולם ללא הספרים של רולינג וללא רולינג עצמה, הוא עולם משעמם ועצוב...

טוב, חלאס עם הבכי והדיכאון, יש פה ביקורת לכתוב, ופאקינג ספר מדהים ומשגע!! אז יאללה, מתחילים...

***

אתחיל ואומר שמדובר בספר הטוב בסדרה, סדרה הנמצאת במגמת שיפור ועלייה ברמה עם כל ספר וספר.
שנית, אומר שרולינג ממציאה כאן עולם שלם - עולם הכולל סדרת אנימציה מקורית, קבוצות מעריצים עם שלל מעריצים בכל מני גוונים, עולם אינטרנטי רווי יצרים, תעלומה מורטת עצבים שעל מנת לגלות את זהות הרוצח צריך לגשש עמוק ברחבי הרשת ולזהות רמזים מסובכים. רולינג עושה את כל זאת במיומנות כה רבה, מצליחה להסתדר עם המוני הדמויות שהכניסה לבלילה הרותחת ולא להתבלבל, וזה עוד בספר עב כרס שכמוהו. שאפו.

ואני חייב להעיר הערה על קורמורן סטרייק ורובין אלקוט - מה יהיה איתכם, תגידו לי? זה כבר הספר השישי וחתונה ביניכם לא נראית באופק, ואף אחד מכם לא קולט את המובן מאליו, שאתם מאוהבים אחד בשנייה. באיזה ספר לעזאזל תצליחו להבין שנועדתם להיות זוג, ולא רק צמד בלשים שעובדים יחד?
כי לא יודע מה איתכם, מעריצי הסדרה, אבל אני ממש בונה על סדרת ההמשך, סדרה שבמרכזה יהיו תעלומות בלשיות, אותן יפתור, או תפתור, הילד או הילדה שיוולדו להם וימשיכו את דרכם.

אני מאחל לנו ימים שקטים יותר, ושהאקשן יהיה בעיקר בספרים שאנחנו קוראים...


(כן, אני יודע, הסקירה על הספר יצאה יותר קצר מההקדמה החופרת, אבל אין לי עוד מה לכתוב עליו שלא ייצור ספויילרים, וחוץ מזה אפשר לומר שנותרתי די חסר מילים כתוצאה מהקריאה בו...)”

“כשיצא הספר הזה לאור, הכותרות דיווחו לקוראים שהספר החדש של רולינג מבוסס על חייה ושדמות מרכזית בו מואשמת בטרנסופוביה ומקבלת איומים על חייה.

כשקראתי את הספר לראשונה בשפת המקור, חשבתי שהמיסגור הזה מגוחך: טרנסופוביה היא נושא שולי למדי בספר, מוזכרת אולי פעם או פעמיים, כחלק מטווח רחב של האשמות בחוסר בפוליטיקלי קורקט: אנטישמיות, גזענות, נכותנות (כן, יש דבר כזה) ועוד, והחשודים הראשיים ברצח אותה דמות מרכזית הם בכלל אנשי ימין קיצוני.

אבל כשקראתי אותו עכשיו שוב בעברית הבנתי שאין להכחיש: הספר אכן מבוסס לא מעט על החוויות וניסיון החיים של רולינג עצמה.

בשנת 2020 חתמה רולינג יחד עם כ-150 אנשי רוח, ביניהם נועם חומסקי ומרגרט אטווד על מכתב נגד תרבות הביטול (cancel culture) שעיקרו קריאה להבסתם של רעיונות רעים על ידי חשיפה, דיון ושכנוע, ולא בניסיונות השתקה.

ואכן, תרבות הביטול היא אולי הגיבורה הראשית של הספר הזה.

אדי לדוול, אחת היוצרות של סדרת אנימציה קומית, נרדפת ברשתות החברתיות על ידי מעריצי הסדרה ובראשם יוצר של משחק המבוסס על הסדרה המכונה "אנומיה", שאיש אינו יודע את זהותו.

כשאדי נרצחת בבית הקברות הייגייט - זירת ההתרחשות של סדרת האנימציה, נשכרים סטרייק ורובין לגלות מיהו אנומיה.

אי אפשר שלא להרגיש את האמפתיה הרבה שמרגישה רולינג כלפי אדי: אדי היא יוצרת מקורית ומבריקה, היא הגיעה מרקע של עוני ומצוקה, זכתה להצלחה פתאומית, בלתי צפויה ומסחררת, היא רואה בעצמה אשת שמאל קונבנציונלית, לא דמות פוליטית במיוחד, אבל היא נרדפת מימין ומשמאל, מוצפת בשנאה, באובססיה, בניתוחי עומק ורוחב של הסדרה שיצרה, שמוכיחים בו זמנית שהיא סמולנית שנכנעת לפוליטיקלי קורקט שמסרס את ההומור ומחריב את כל מה שהיה יפה וטוב בסדרה וגם ימנית קיצונית שיצרה סדרה גזענית, טרנסופובית, לועגת לנכים, לחולי נפש, ליהודים וחסרת כל רגישות ואנושיות בסיסית.

הספר עוסק לא מעט בפרסום הפתאומי ובמחירים שלו, מה שמזכיר את הספר הראשון בסדרה שעסק גם הוא באותם נושאים. אבל בעוד שבספר הראשון מי שממרר את חייהם של המפורסמים היא בעיקר התקשורת (ומי שקרא את הארי פוטר ודאי זוכר את ריטה סקיטר, העיתונאית הכמעט קריקטורית, שמבטאת את יחסה של רולינג לתקשורת) בספר הזה מי שממרר את חייהם של המפורסמים הוא ההמון ברשתות החברתיות.

אם אי פעם היתה תקווה שהרשתות החברתיות ירסנו את התקשורת ואת היכולת שלה לייצר נרטיב בלעדי ולהשתיק את קולו של האדם הקטן שכעת גם לו יש מקלדת ואפשרות להשמיע את קולו - הרי שהיא נגוזה מזמן.

הרשתות החברתיות מאפשרות לכו-לם לייצר נרטיבים, להפיץ ארס ומידע כוזב. העדרים השועטים ברשתות, מובלים לעיתים על ידי טרנדים אקראיים ולעיתים על ידי גורמים מתוחכמים שמנצלים את הכוח של הרשתות, רומסים את מי שעומד בדרכם והיכולת של האדם הקטן להתמודד מול השיטפון הזה רק הולכת ומידרדרת.

ושוב רולינג מפליאה לשרטט דמויות קריקטוריות מהן מורכב ההמון הזה: האינסלים המחוצ'קנים השופכים את מררתם אל העולם הוירטואלי ומחפשים בקדחתנות "אמני פיתוי" שילמדו אותם את מילות הקסם שיפילו נשים לרגליהם, פעילי צדק חברתי יפים ונכונים שמריעים לתרבות הביטול ומספקים ניתוחי תרבות שמוכיחים איך הכל וכולם (חוץ מהם עצמם) סובלים משלל "איזמים" ופוביות, ג'ן זי מפונקים ומרוכזים בעצמם, דורשים מכולם רגישות ומפגינים כזאת בעיקר כלפי עצמם, אנשים בודדים שמחפשים ברשת מקום משלהם, קהילה להשתייך אליה ולהרגיש חלק, וכמו הצפרדעים במשל - מתבשלים לאיטם, הולכים ונגררים אחרי הטרנד הנוכחי ומדחיקים את אי הנוחות מול הקהילה שלהם, שהולכת והופכת להיות ארסית ורעילה יותר ויותר.

בספר לב שחור כמו דיו, ארגון טרור ימני קיצוני משתמש באופן מתוחכם בפעילי צדק חברתי, בטיעונים שמגיעים מהצד השמאלי של המפה, בפוליטיקת הזהויות ובתרבות הביטול, וההמונים שרק רוצים להיות יפים וצודקים מובלים בתמימות ובעיוורון לתקוף נשות שמאל פמיניסטיות עד שאלו מאבדות את הרצון לחיות.

אני לא יודעת מה רולינג ניסתה להשיג בתיאור הזה. האם היא עושה הנחה לאנשי תרבות הביטול כשהיא מתארת אותם כמי שנגררים אחר טרנדים, מאמינים לזיופים ולניתוחי תרבות מתוחכמים? או שלהפך, היא מאשימה אותם בהיותם "אידיוטים שימושיים" של הימין הקיצוני?

מה תורמת לספר או לדיון בכלל ההנחה שהימין הקיצוני עומד מאחורי הכל, והשמאל רק נגרר, במקום פשוט להניח את שני הקטבים זה מול זה?

ואיפה עובר הגבול בין הבלוג של פעיל הצדק החברתי "עט הצדק" שתומך בהתלהבות בתרבות הביטול ובהשתקה, לבין לדוול שמפטרת את אחד המדובבים של הסדרה לאחר סרטון אנטישמי ארסי במיוחד?

אני לא מתווכחת על קיומו של גבול כזה... אבל עושה רושם שרולינג עצמה אפילו לא שמה לב לצורך לשרטט אותו, נראה שבעיניה הגבול עובר בדיוק במקום שבו נוח לה שיעבור, מיושר עם הדעות והאמונות שלה עצמה.

***

אבל כרגיל אצל רולינג, גם כשהפוליטיקה נוכחת, ובעצמי פתחתי באמירה שתרבות הביטול היא גיבורה ראשית בספר הזה, בסוף בסוף הסיפור הוא אישי.

בסוף, רולינג לא באמת מתעניינת בארגוני טרור, היא לא באה לספר סיפור על תככים ומזימות בינלאומיים, ולא פלא שתיאור ארגון הטרור ודרכי הפעולה שלו נשארים בסוף קצת... לא משכנעים. האמנם ארגון טרור ימני ששולח פצצות בדואר לפוליטיקאים באמת משקיע זמן, מאמץ ומשאבים בהפצת פייק ניוז על יוצרות מהשמאל שאינן מעורבות בפוליטיקה כלל כדי לנסות לשכנע אותן להתאבד? מה המטרה של המהלך הזה, למה הוא שווה כל כך הרבה השקעה עבור ארגון טרור? בוטים שמפיצים פייק ניוז רעיל לשם זריעת כאוס ופילוג אנחנו מכירים, אבל הם בדרך כלל יורים לכל הכיוונים. המיקוד של ארגון הטרור הדמיוני בספר דווקא ביוצרות שאינן דמויות פוליטיות במיוחד נשמע קצת דחוק.

אנומיה, האנונימי אותו מחפשים סטרייק ורובין, איננו אדם פוליטי. הביקורת משמאל ומימין משמשת אותו ככלי ברדיפה שלו אחר לדוול ולא מעניינת אותו בפני עצמה, והאתגר שעומד בפני רובין וסטרייק הוא מסוג שונה מכל מה שעמד בפניהם עד היום: הם צריכים להצליח לחדור לקהילה וירטואלית, להבין מי השחקנים בה, מה יחסי הכוחות, מה המוסכמות, ליצור קשרים ובסופו של דבר - לקשר בין כל אותן דמויות וירטואליות לבין האנשים במה שמכונה "העולם האמיתי".

רובין, שאחד מהכוחות המשמעותיים שלה כבלשית הוא היכולות הבינאישיות שלה, היכולת שלה להתחבב ולדובב אנשים זרים, צריכה להצליח לעשות את אותו הדבר גם בעולם הוירטואלי.

הבנייה של כל העולם הזה, עולם של צ'אטים וזהויות אנונימיות, דורשת זמן וסבלנות. היא עלולה לשעמם או להיות מוזרה למי שפחות בקיא או מתעניין בעולמות האלה.
אני מצאתי אותה מרתקת, מוכרת וזרה בו זמנית (למרבה המזל, מעולם לא הייתי חלק מקהילה כה רעילה כמו זו שמתוארת בספר) ולגמרי שווה את ההשקעה של הקריאה שהיא גם ארוכה וגם, חייבים להודות, לא תמיד נוחה כשמדובר בפרקים שלמים של שיחות צ'אט בין משתתפים שונים עם כינויים אנונימיים משונים.
אבל צריך להיות כנים בנקודה הזאת ולהודות שמי שהם לא פריקים של רולינג ו/או של הסדרה הזאת ככל הנראה יסבלו בקטעים האלה או יתפתו לדלג, וגם שלכל סופר פחות מוכר ומצליח - העורך מזמן היה מקצץ בנדיבות את הקטעים האלה, ואת הספר בכלל.

אם להתייחס לספר במסגרת הז'אנר שלו, או לפחות הז'אנר הרשמי: ספר בלש, חקירת תעלומת רצח, יש להודות שהוא לא מדהים. הטוויסטים לא חזקים, אין הפתעה כשנחשפת זהות הרוצח.ת.
אבל אם להתייחס לספר כאל מה שהוא באמת באמת, כלומר רומן, נהנתי ממנו מאוד.

בנוסף לעולם הוירטואלי העשיר שרולינג בנתה והדיונים שהוא מייצר, רובין, שהסדרה כולה עוקבת אחרי תהליך ההפיכה שלה לבלשית, הולכת ומתפתחת ומתקדמת במקצוע שלה.

מערכת היחסים המורכבת בין סטרייק לרובין ממשיכה להתפתח בצעדים מהוססים, שלא לומר צעד קדימה - שניים לאחור. או להפך.

יש פה חילופי תפקידים מעניינים כשלראשונה סטרייק הוא זה שחושש מלהיות לנטל על רובין ועל הסוכנות בשל מצבו הרפואי, והאופציה להתפתחות רומנטית בין סטרייק לרובין מרחפת בחלל המשרד ומחוצה לו יותר מאי פעם.

יש עוד לא מעט מה לומר על הספר, אבל חייבת להשאיר משהו לפרק הבא בפודקאסט של האופה בתלתלים ושלי:)
אם אתם מחובבי הסדרה, מוזמנים להצטרף אלינו שם:)”

“ארוך מדי - 964 עמודים!! קשה אפילו לקרוא אותו במצב שכיבה - צריך למצוא תנוחה מתאימה. חוץ מזה נחמד לחזור להרפתקאות צמד הבלשים סטרייק ורובין. העלילה יותר מדי מסובכת לטעמי וקשה - לי - לעקוב אחרי כל הדמויות המטורללות ובעיקר בקטעים של הדיאלוגים בטוויטר שמאוד מקשים - לי - על רצף הקריאה. אבל בכל זאת הסימפטיה שרכשתי במהלך קריאת כל הסדרה הזו לסטרייק ולרובין השאירה אותי בספר. אין טעם לחזור על כל העלילה - קודמי לביקורות/המלצות כבר עשו את זה. מעבר לסיפור הבלשי - מה שותר משך ומושך את לבי בסדרה הזו - ספר ששי בסדרה- הוא מערכת היחסים העדינה והרגישה המתפתחת/לא מתפתחת בין סטרייק לבין רובין שותפתו למשרד. כל הנושא הזה אוואטר ומשחקי המחשב, משחקי הדמויות וכו' לא ממש תפסו אותי (לא בראש שלי בכלל) וזה מבחינתי -שלי - החלק החלש בספר. מה שברור הספר השביעי בסדרה כבר בדרך וברור לי שאקרא אותו. אבל תחינה לי - לא יותר מ-600 עמוד. בבקשה!!”