הוצאה לאור›אחוזת בית

פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליאר

משפחת מאור מאבדת את הורי המשפחה בתאונה ונותרים שלושה ילדים. זה לא הסיפור. הסיפור הוא בעיקר על בכור הנותרים אורים (אורי, אבל כי היו הרבה אורי בכיתה, אז אורים, כי שם המשפחה מאור), בתחילה קצין צעיר בצבא, מוערך מאוד ואהוב על חייליו. השניה היא אפרת המתבגרת, המספרת הכל בגוף ראשון, והקטן, יותם, בעיקר ילד יפה בהתחלה ובסוף רופא בארה"ב.

עם הוותרם של השלושה לבד, אט אט מתגלה חוש עסקי מתפתח באורים, הוא עובר

מניה גיד 'כם, קשה לסקר ספר כזה. 539 עמודים של ספר שונה, שדומה לו לא ממש זכור לי.
ליאונה נולדה וגדלה באפריקה לצמד הורים ישראלים. האב עסק בענייני איסום תבואה ושיפור הכלכלה של אותה מדינה בה גרו. וכרגיל באפריקה, המצב יכול היה להשתנות בן לילה ואז השהות שם הפכה למסוכנת. משקרה הדבר, הוחלט לשלוח את ליאונה לקיבוץ, לסבתה.
ליאונה היתה בערך בת 12 משהגיעה לקיבוץ. שפתה של ליאונה התבטאה בעיקר במשלב גבוה וזה זי

#
זקנה תמהונית מנסה לעשות סדר בבלגן של היקום ועוסקת באסטרולוגיה שלתפיסתה היא הגורם האובייקטיבי המסביר כל דבר ביקום. היא חיה בבית הנמצא בצד הפולני בגבול פולין-צ'כיה. מעטים יכולים לשרוד באיזור המיוער והקפוא בחודשי החורף, ופרט לה ולשני שכנים, כל הדיירים עוזבים את בתיהם בחורף וחוזרים אליהם באביב.
מהיותה זקנה שחיה לבד, ואינה נמנעת מעימותים עם חזקים ממנה – גברים במיטב שנותיהם שפעולותיהם מוסכמות-חברתי

זה היה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי בהרחקה זמנית מהחברה והתרבות בחסות מחלת הצהבת שבה נדבקתי בשירותים של בית הספר. הבקרים השתרעו לפני ארוכים וצהובים ומלאים שידורים חוזרים של דבי אין הוספיטל וג'ארכ קאריבכ ותוכניות חינוכיות נוספות, נמצאת לבד בבית כשכולם נמצאים בבית הספר או בעבודה. שעות אחר הצהרים והערב היו מסוגרות בחדר ובשירותים הצמודים אליו, משרה מעטפות במים כדי להפריד מהם את הבולים ואז

מאז "מסך הטורטייה" של ת.ק בויל לא קראתי ספר הגירה כה משובח.

זהו סיפור בריחתם של לידיה, ספרנית מקסיקנית מאקפולקו ושל בנה בן ה- 8 לוקה, מפני קרטל מקסיקני רצחני שטבח בשישה עשר מבני משפחתה כנקמה לאחר כתבת תחקיר שפרסם בעלה סבסטיאן אודות הקרטל והעומד בראשו.
לידיה ובנה הם הניצולים היחידים מאותו טבח ודרך סיפורם הקורא מתוודע, בעיקר בתחילת הספר, אל המבנה החברתי והפשיעה היוצאת דופן במקסיקו שנשלטת על ידי

****





יש להניח שאני לא היחיד שהמאורעות המתרחשים במדינה גורמים לו מועקה עמוקה וחוסר שקט בלתי נסבל. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל דווקא הימים האלה נפלו על תפר ריק בין שני פרוייקטים בעבודה, וכמי שלא מוצא את עצמו בהפגנות משום סוג, כל מה שנשאר לי זה אסקפיזם, וגם זה בקושי, ולזמנים קצובים.

כבר שבועיים וחצי שאני חותר בתוך "מהתלה אינסופית", ספרו המענג-אך-מייגע של דייוויד פוסטר וואלאס, אבל הוא ד

#
את המונח רילוקיישן אני מכירה מעולם העבודה. בשנים בהן חברות גלובליות הן בעלות אתרים במדינות שונות, די נפוץ להעביר עובד – על משפחתו וחפציו – לעבודה במדינה אחרת. ישראלים, שחלום חייהם הוא לגור באחת ממדינות השפע הם "חומר טוב" לרילוקיישן. הם מצטיינים בהייטק, בעלי מוסר עבודה גבוה, לומדים מהר ומשתלבים היטב בפוליטיקה הארגונית של החברה. הם גם מעשיים. רבים מהמועברים לארצות הברית פותחים שם בהליכים מקבילים

גרתי בויזל 3 בשנת 99 כ7 שנים אחרי שפזית גרה שם. הייתי משוכנע בכך עד שחזרתי לשכונה שגרתי בה וגילית שגרתי ברחוב יהלל – קרוב אבל לא בדיוק. אני לא חושב שהייתי מצליח להיות עד מהימן.
פזית ( סילביה ) פיין נפטרה ב2002 וביקשה להמחק. יעל נאמן פגשה אותה לרגע בויזל 3 אבל הן מעולם לא דיברו והיא לא הכירה אותה.
עשר שנים לאחר מותה נאמן פוגשת באקראי אנשים שמזכירים את פזית ומחליטה לחפור ולהוציא את זכרה מן האוב.