סיפור לשבת - בקע טבורי
_____________________________
הפעם הראשונה היתה באילת, בשבעה באוגוסט 90'. היינו בני שבע עשרה, היינו שיכורים, היינו מאוהבים בעצמנו, ומוחותינו, בהתאם, היו מוצפים בליטרים של זעם על העולם וערגה וכאב ושאיפות כמוסות, וגם, למרבה העצב, בבורות משמימה, בנאיביות פושעת ובטיפשות נעורים שאין לה קץ. ככל בן שבע עשרה, גם אנחנו חשבנו שאנחנו יודעים במדוייק מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות.
אם, אורי אמר, אני זורק את הנעל המסריחה שלך מכאן, ומצליח להפיל את הבקבוק בירה ההוא שעל הגדר שם, מה אתה נותן לי?
זה היה תשע או תשע וחצי בערב. שנינו ישבנו בראש המגדל של המציל שבחוף, עישנו בלי לקחת לריאות סיגריות "קאמל" שקנינו בסופרמרקט "הים האדום", והצחקנו אחד את השני עם גרעפסים ארוכים בניחוח בירה, שהתחילו כנהוג במילים כמו "אוניברסיטה" או "זימבבווה" והמשיכו למשפטים שלמים עם שמות של מורים, "אאאאפשתיין היה פה?", או "אאאלקלעי כבר הלך?".
חיפשתי עם העיניים את בקבוק הבירה שהוא דיבר עליו. הוא היה איזה עשרים מטר משם. לא היה סיכוי בעולם שאורי, השיכור העקום הזה יצליח לפגוע בו, ועוד עם הנעל שלי. אורי גיחך, ודפק לי עם האצבע שלו על החזה. ברצינות אבל, מה אתה נותן לי? ואל תגיד לי "על צדק" כמו איזה חרא. אה? עשר שקל? עשרים? גבר - מאה שקל הולך?
איפה, אמרתי לו. נראה לך שיש לי מאה שקל בטח? תשמע. אם אתה, כן? מצליח, לפגוע, מכאן, בלי לרדת מהמגדל, עם הנעל שלי, בבקבוק בירה ההוא ששם על הגדר, זה שיש לידו נייר מקומט של מק-דייוויד - אני מוריד את הבגדים ודופק ריצה ערום מכאן, על הטיילת, עד המלון שם ובחזרה. אבל אם אתה מפספס - אתה רץ ערום. מה אומר?
אורי התחיל לצחוק. הוא תפס את הנעל שלי, צלע לעמידה, כיוון, ואז הסתכל עליי ושאל: כמה נסיונות יש לי? אחד, אמרתי לו. אחד? הוא שאל וכיוון לאט, אז תתחיל להתפשט, למה אני טוב בדברים האלה.
הוא כיוון איזה דקה. בכל פעם שהוא זז הייתי בטוח שהנה הוא זורק אבל הוא חיכה, וכיוון טוב טוב. ואז הוא זרק. הנעל פגעה בקצה המעקה של מגדל השמירה ונפלה, כמו רימון-יד של טירון מפוחד, בחזרה אל תוך המגדל, ונחתה לאורי על הרגל.
אחרי איזה חמש דקות, כשיחסית נרגענו, הסתכלתי על אורי, ועשיתי לו יאללה עם האצבע, שיתחיל להתפשט. הייתי מוותר לו בתכל'ס, אבל הוא היה צריך ממש להתחנן. זה כולה היתה התערבות מפגרת, לא רציתי שהוא ישפיל את עצמו באמת. אבל לא, אורי התפשט במהירות, וממש לפני שהוא הוריד את התחתונים הוא אמר, אתה יודע מה? מתאים לי ההתערבות הזאת. מתאים לי לרוץ ערום. מתאים לי לעשות משהו כזה, שכוס אמק העולם. כוס אמק העולם. למה מי מכיר אותי פה? וגם אם כן, שיילכו כולם להזדיין. ואז הוא הוריד את התחתונים והתחיל לרדת במדרגות.
חכה שניה. אמרתי לו פתאום. רגע! זין, אתה לא עושה את זה לבד. גם אני בא.
אורי חייך, ועמד שם ערום בזמן שאני התפשטתי במהירות וירדתי אליו. חייכנו אחד לשני, אבל פתאום זה לא היה מצחיק. היו על הטיילת מלא אנשים, ובאסטות של תכשיטים, ותיירים. ובנות.
אבל כשאתה בן שבע עשרה, אתה תחתוך לעצמך את הביצים אם אתה לא עומד במילה שלך. וגם היה מאוחר מדי בשביל לסגת. היקום התארגן בצורה כזו שאורי ואלון ירוצו ערומים בטיילת של אילת. אי אפשר לעצור את זה, לא משנה כמה פרפרים ינופפו בכנפיהם בצידו השני של העולם.
יאללה, אני סופר עד שלוש ודופקים רייס, אמרתי. ודיר באלאק אם אתה משתפן באמצע. עד המלון.
הלב שלי דפק בטירוף, אבל אמרתי בכל זאת, בקול רועד, שלוש, ארבע, ו.
הייתי רוצה לספר שרצנו כמו הרוח ושאף אחד לא ממש שם לב ושהבנות הסתכלו עלינו בהערצה ושיצא לנו דייט מטורף עם שתיים שממש התרשמו מהתעוזה שלנו ושהצלחנו לשכנע אותן, את שרון ומאיה, לישון איתנו במגדל של המציל ושכל הלילה התנשקנו בפיות חרוכים וחפנו שדיים רכים והחלפנו בינינו קריצות של חברים אמיצים וכשקמנו בבוקר הלכנו להביא להן נס קפה מ"קפה הים האדום" ושידענו איכשהו ששתיהן אוהבות שתיים סוכר, ושאחרי יום שלם ומופלא על החוף חזרנו באוטובוס החצות של "אגד" לתל אביב שגם בו לא ישנו בדיוק ושכשירדנו החלפנו מספרי טלפון ונשבענו שנגיע אליהן לכפר סבא בשבוע הבא ושחזרנו הביתה והכול היה פשוט מדהים.
אבל אחרי כמה עשרות מטרים, כשרצנו יחפים, מהוססים ואיטיים בין כמה גברים שעמדו שם בפה פעור, באסטיונר שראה אותנו קרא בקול, הי, הלו, הלו!! ושם לאורי רגל ואורי נפל ואז גם אני נעצרתי וכמה באסטיונרים שמנים באו במהירות ותפסו אותנו ודפקו לנו כמה סטירות לא מצחיקות בכלל וקראו למשטרה ועיכבו אותנו על התערטלות בפומבי או משהו, כשאנחנו דחוקים בתוך איזה באסטה מסריחה עטופים בשרוואלים שזרקו עלינו, ושנינו בכינו והתחננו שהם יקשיבו לנו שזה היה בצחוק, ועד שהם הסכימו לוותר לנו אם נעזוב את אילת באוטובוס הבא, חזרנו למגדל של המציל באיזה ארבע בבוקר וגילינו שגנבו לנו כמובן את הכסף המועט שהיה לנו בארנקים ושלמזלנו הבגדים שלנו נשארו עם כמה שקלים בכיסים זרוקים שם על החול, בדיוק איפה שהורדנו אותם לפני שהתחלנו לרוץ.
לקחנו את האוטובוס של שש בבוקר, תשושים ושותקים ומובסים ומלאים חול. ישבנו על מושבים מקבילים והתכרבלנו, כל אחד עם עצמו ועם מחשבותיו. נרדמתי די מהר, והתעוררתי אחרי כמה זמן כשאורי נוקש לי על הכתף. אלון, תשמע, הוא אמר לי. רציתי להגיד לך תודה. זה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים שלי. אני יודע שתפסו אותנו ושאכלנו סטירות מהערסים ההם ושזה לא היה מצחיק כמו שחשבנו בהתחלה, אבל אלון, תבין, התגברנו על הפחד של מה יחשבו עלינו וכוס אמק, עשינו סוף סוף משהו מטומטם לגמרי ולעזאזל התוצאות. כמה פעמים יוצא לבנאדם לעשות משהו כזה? יש אנשים שכל החיים לא רצו ערומים, אפילו לא בבית שלהם. אני יכול להתגייס עוד שנה ולמות בשקט כשאני יודע שרצתי ערום שלושים מטר מזויינים שלמים, שעשיתי משהו מטופש באמת בחיים האלה.
אי אפשר להפריע לאורי באמצע נאומים חוצבי להבות, אפילו אם הם מפגרים לגמרי. גם ככה חצי מהחיים שלו הוא במצב של להט קדוש על משהו, כמו מטיף אוונגליסטי. צריך להרכין את הראש ולהמשיך הלאה, ומתי שהוא הוא נרגע. בשלב הזה הרגשתי מוכה וחבול לחלוטין, לא רק גופנית, אבל לא ממש יכולתי להביא את עצמי למצב של וויכוח איתו, כך שהעדפתי להסתכל לו בעיניים, להנהן, ולחכות שהוא יכלה את עצמו.
אורי השתתק לפתע. הוא הביט בי בפנים רציניות, ואז אמר. תשמע. מה התאריך? השמיני לשמיני? אז אתמול היה השביעי לשמיני? אז הנה. כל שנה, בתאריך הזה, אנחנו הולכים לעשות משהו מטורף לגמרי. משהו משמעותי. משהו דפוק. משהו רציני, לא סתם לעשות בנג'י. אתה שומע? ככה נעשה את זה. תזכור. השביעי לשמיני. תזכור.
איזה אני אזכור. אני מכיר את אורי. הוא ישכח איזה תאריך ומה הוא אמר עוד לפני שנגיע לתל אביב.
****
השבעה באוגוסט תשעים ואחת תפס אותנו בצבא. יצא שהתגייסנו כמה ימים קודם, כי שנינו הלכנו לגיבוש טיס, ושנינו עפנו תוך שבוע. אני בגלל שפשוט לא הייתי טוב מספיק, והוא כי תפסו אותו לובש מדים של טייס שהוא מצא באיזה מחסן מחוץ לתחום כשהוא הלך להשתין. הוא הספיק להריץ שתי קבוצות של חבר'ה מהגיבוש מסביב לאוהלים שלהם כשהם שרים, 'אורי הטייס המלך' לפני שקלטו אותו והעלו אותו על טיל.
נפגשנו בבקו"ם אחרי שסירבנו להתפנות, הוא לשריון ואני להנדסה קרבית. דפקנו חיבוק והוא אמר לי, אתה יודע איזה יום מחר. לא, איזה יום, שאלתי. אלק לא יודע, הוא חייך. מחר זה יום מטורף, השביעי לשמיני. זוכר את אילת? ערומים על הטיילת? אמרנו כל שנה, ואלוהים בכבודו ובעצמו סידר שאנחנו נפגשים ביום השנה, השביעי לשמיני תשעים ואחד בבסיס הקליטה והמיון של צבא ההגנה לישראל בין אלפי חיילים, כדי שנוכל לעשות משהו משוגע וגדול. יאללה, מה עושים?
לרוץ ערומים כבר עשינו.
חשבנו כמה שעות, ואורי העלה אחד אחרי השני רעיונות שהיו מגלומניים ומבריקים, אבל גם קצת יותר מדי אידיוטיים כדי לעבוד, כמו למשל לחטוף את הרס"ר של הבקו"ם ולקשור אותו צבוע בוורוד על כיסא בשק"ם. פשוט יכניסו אותנו לכלא, יא דפוק, אמרתי לו, למרות שאורי התלהב מהרעיון הזה בטירוף - ואני חייב לציין שהוא לא הרעיון הכי ביזארי שעלה באותו ערב. הייתי חייב לצנן לו את ההתלהבות, גם שנמשיך להיות חופשיים (יחסית), וגם כדי שנוכל למצוא את הדבר האחד שיהיה אמנם מטומטם, אבל עם השראה.
בסוף אני הייתי זה שהעלה את הרעיון המנצח. חלק מהחבר'ה שהיו איתנו במאהל עשו עבודות רס"ר וצבעו כל מיני דברים בבסיס, דלתות וגדרות ועצים, ונשארו להם כמה דליים של צבע. גם לי וגם לאורי יש ידיים לא רעות, אז הצעתי שנצבע את שלטי ההכוונה בבסיס ונהפוך את כיוון החיצים על כל השילוט שנמצא, כך שאף אחד לא ימצא את המטבח או את השק"ם, את חדר האוכל או את היציאה מהבסיס. אורי, לא יודע איך, הסכים.
אני יודע, זה לא היה הרעיון הכי מבריק בעולם, אבל זה היה זמין ומספיק מחוכם כדי שלא יעלו עלינו עד שנעוף משם, וגם ההזדמנות שלנו לזרוע כאוס במערכת שהספיקו לנו הימים הבודדים שבילינו בתוכה כדי לשנוא אותה מהבטן.
כל הלילה צבענו שלטים והפכנו חיצים, ובבוקר התענגנו על מעשה ידינו, כשראינו שמי שמונה להיות מפקד המחלקה שלנו מנסה לקחת אותנו לחדר האוכל ומגרד את ראשו בבלבול כשהוא לא מוצא את הידיים והרגליים. ניסינו לשחק אותה ולהיראות תמימים אבל צחקנו בטירוף ואף אחד לא הבין למה. אולי היו תופסים אותנו אם היינו מבלים שם עוד כמה ימים, אבל כבר באותו יום לקחו אותנו מ"שוק העבדים" הידוע לשמצה בבקו"ם איש איש ליחידתו, ואני אפילו לא יודע מתי ואם עלו על התעלול הקטן והנועז ההוא, או שבהיגיון של הצבא פשוט הזיזו את המיקומים של כל החדרים לפי השילוט החדש.
****
מאז, בכל שנה, עשרים ושלוש שנים מאז האירוע העלוב והמכונן ההוא על הטיילת באילת, איכשהו יוצא לנו, קוסמית, למצוא את עצמנו ביחד בשבעה באוגוסט, ולעשות משהו משוגע. משהו דפוק מהיסוד. לפעמים עשינו דברים בנאליים יחסית כמו לקחת סן פדרו ביחד כשטיילנו בדרום אמריקה או לשרוף אלף דולר כל אחד על המספר שבע ברולטה בלאס ווגאס (יצא שמונה!), אבל היו לנו גם כמה יציאות לא רעות בכלל. לרוב אורי הביא את הרעיונות המטורפים באמת, אבל היו כמה וכמה מקרים שבהם דווקא אני, מתוך איזה צורך להראות שגם אני יודע להיות דפוק, שגם אני יכול למצוא את הבאג במטריקס המאורגן עד אימה של החיים שלי, הצלחתי להיות לוקו אמיתי ולהפתיע עם איזה משהו מופרע, טהור ואיום.
השבעה באוגוסט שרד את הצבא ואת אחרי הצבא, את הטיולים בחו"ל ואת הלימודים, את החברות ואפילו את הנשים שנשאנו ואת הילדים שנולדו. לא כל הזמן היינו ביחד, מה פתאום. היו חודשים שלא דיברנו בכלל, אבל שנינו ידענו שהשביעי לאוגוסט זה קודש. זה היום שבו אנחנו מורדים בכל מה שאנחנו, שבו אנחנו קורעים ליום אחד את המסכה מעל הפרצוף המנומנם, העייף והמתורגל שסיגלנו לעצמנו, שכמו ג'ורג' קוסטנזה באחד מרגעי ההארה הבודדים שהיו לו, ביום הזה אנחנו עושים את ההיפך.
****
לפני חודשיים קיבלתי טלפון מאורי. אוגוסט מתקרב, אלון, הוא אמר. השביעי לשמיני, זוכר?
לא, על מה אתה מדבר, עניתי לו - זה שאני כאילו לא זוכר הפך לבדיחה הקבועה שלנו - אז מה, יש לך רעיון?
אהההה, האמת היא שיש לי איזה רעיון, אורי אמר. אבל אנחנו צריכים לדבר על זה, זה לא לטלפון. הפעם זה משהו רציני.
****
נפגשנו יומיים אחר כך, במסעדה הלבנונית בנס ציונה. איך שהתיישבנו והזמנו את החומוס, אורי חתך והתחיל לדבר. תקשיב, אלון. גילו לי סרטן. תן לי שניה לדבר, אל תפריע לי. גילו לי סרטן. משהו אלים. הקטע שבדרך כלל ברוב המקרים זה כלום, אבל כנראה שהתמזל מזלי להיות האחוז הבודד שהדבר הזה הורג אותו. נשארו לי כמה שבועות ואין מה לעשות. כבר סיפרתי לכולם, אירגנתי את הביטוחים, אבל בסוכות אני כבר לא אהיה איתנו. אל תתחיל איתי עכשיו עם דמעות ועניינים. זה לא משנה עכשיו. כבר השלמתי עם העובדה הזאת, בכיתי שבוע אבל די. זהו. כוס אמק העולם.
בהתחלה חשבתי פשוט לזרוק הכול ולעשות טיול אחרון, לזונות מסופלסות בתאילנד או לעשות פאיוטה במקסיקו או לעשן את עצמי למוות באיזה חלון אדום באמסטרדם. אבל ירדתי מזה. אני הולך להיפרד מהעולם, ולעשות את זה בגדול. בבנג. תקשיב לי אלון, אל תפריע לי. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה. אני לא הולך למות באיזה הוספיס כשכולם בוכים ברגשנות ומנשקים לי את הרגליים. זה לא הקטע שלי. יש לי פשוט רעיון. השביעי לשמיני מתקרב, זה עוד חודש וחצי. והפעם, אני ואתה הולכים להרוג את ביבי.
****
אורי שמאלני מטורף. מהאידיוטים השימושיים האלה שהולכים להפגנות בנעלין ומנשקים ערבים והולכים לעצרות באום-אל-פאחם ומצביעים חד"ש, כי זהבה גלאון היא פוסטמה ימנית. אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו עם זה ואיך הוא נהיה כזה מיליטנט. פעם הוא עוד היה נורמלי, אבל בשנים האחרונות הוא הג'דנן טוטאלית, הוא אמר שאם תהייה לו בת הוא יקרא לה רייצ'ל על שם רייצ'ל קורי, ואני חושב שהוא לא התאסלם פשוט כי אבא שלו אמר לו שהוא יעיף אותו מהירושה. כל הפיד שלו בפייסבוק מלא אמירות נאצה של אנאלפביתים ימניים שמאחלים לו מיתות משונות, ואולי מישהו עשה לו פולסא דנורא כי נראה שמשהו מהקללות האלה נדבק.
אני הלכתי לכיוון השני. מאז ההתנתקות, התרחקתי דווקא ימינה. זה גם קרה בהדרגה, אבל עם הזמן הבנתי שהשכנים שלנו רק רוצים להרוג אותנו כאן, והשמאלנים האלה יותר גרועים מהערבים. להרים דגל ביום העצמאות נהיה כאן פשע. אף פעם לא הייתי קיצוני, אבל הצבעתי לבית היהודי ואני די אוכל את הלב שהם לא מספיק רציניים עד עכשיו עם כל האחי אחי שלהם.
למרות שאורי נהיה כזה נקניק, אני עדיין אוהב אותו. עשיתי לו 'הייד' בפייסבוק כדי שלא להתעצבן מהשטויות התבוסתניות שלו, ושנינו החלטנו לא לדבר על פוליטיקה בינינו. עמדנו בזה כל השנים, וגם הצלחנו למנוע את הכניסה של זה לעניין השבעה באוגוסט. עד היום.
****
מה? מטורף! מה אתה מקשקש? צעקתי עליו, וכמעט קמתי והלכתי באותו רגע. תירגע, אלון. אני יודע שזה נשמע מטורף, אני יודע שאתה נגד, ושאתה לא בנאדם אלים, אבל תקשיב לי רגע...
אורי התחיל להשתעל. הוא השתעל איזה דקה, ולא הצליח לשתות את המים שהבאתי לו. בסוף הוא לקח כמה נשימות קטועות והמשיך.
תקשיב, אלון. שנינו רוצים שהקקה הזה ימות. שנינו. אני מהסיבות שלי ואתה משלך. אני יודע שאתה לא סובל אותו עם כל השחרור אסירים הזה ואתה חושש שהוא ימכור את המולדת היקרה שלך לאבו-מאזן, ואני לא צריך לדבר בכלל על כמה אני שונא אותו. אבל תקשיב. דיברתי עם נעמה, זאת שלמדה עיצוב תעשייתי בהיידלברג. זוכר אותה? היא מתעסקת עכשיו בהדפסות תלת מימדיות, עובדת בחברה שמכינה מנורות בהדפסה תלת מימדית וכל הבולשיט הזה. תקשיב לי, תקשיב!!! היא מוכנה למכור לי מדפסת כזאת, יש לה אחת משומשת, היא מוכרת לי את זה יחד עם כמה קילו מהפולימר הזה שהם מדפיסים איתו, הכול בעשרים אלף שקל. כבר הורדתי את הדגם של האקדח הזה. הוא..
שיעולים. עוד דקה. חייכתי, כי ידעתי שהוא מבלבל את המוח. אין מצב שאני משתתף בשטות הזאת.
אורי גמר להשתעל, שתה קצת מהמים והמשיך. יש לי את האקדח הזה. אתה יכול להכניס אותו לכל פאקינג גלאי מתכות בלי ששום דבר יצפצף. כל התוכנית אצלי בראש, ואין מצב שאת השביעי לשמיני האחרון בפאקינג חיים שלי אני מבזבז על פארש. אתה שומע, אלון? אתה שומע??? אין!!! פאקינג!!!! מצב!!! ואתה הולך לעזור לי, לא איכפת לי להיות היגאל עמיר השמאלני אם אני לוקח איתי את פאקינג ביבי. רציתי לעשות את זה לבד, אבל עשרים ושלוש שנים אנחנו כל שנה, כל שנה, עושים משהו גדול ביחד, אלון. ביחד. הראינו ליקום הזה מה הוא שווה. עשינו הכול הפוך כמו פאקינג ג'ורג' קוסטנזה, אתה אמרת את זה אלון, אתה. אנחנו עושים את זה ביחד. זו משאלתו האחרונה של איש גוסס, ואני אדאג לכל, אף אחד לא יקשר אותך לזה. הכנתי מסמכים ומכתבים שזה רק אני, רק אני. אתה כאילו לא יודע, אבל אני חייב אותך. אני אסביר לך.
כוס אמק כוס אמק כוס אמק! איך הוא מפיל עליי את החרא הזה?
אלון, תקשיב. אני צריך אותך. אני לוקח את הכול עליי. מה שאני צריך, זה דבר אחד קטן ממך, ואתה יכול להיות חלק סמוי ממשהו גדול. אם יידעו מה קרה באמת, אני אהיה זה שכולם משמיצים ואותי יזכרו כולם לדיראון עולם. אני משתין על זה. תקשיב. אני צריך רק משהו קטן ממך, ואתה יכול להיות כמו אלה שהתנקשו בהיטלר. ראית את הסרט הזה ואלקירי עם טום קרוז שאף אחד לא ראה? אז ככה. אבל תקשיב - אף אחד לא יידע.
הוא תמיד חייב לתת רפרנסים קולנועיים. כוס אמק. אורי, לחשתי לו, כשאני מחוויר. תקשיב רגע. אני לא יכול לעשות דבר כזה. אני לא יכול להתנקש בראש ממשלה.
אלון. תסתכל עליי. אתה מקשיב לי? אף אחד לא יידע. וגם אם כן, הכול יהיה עליי.
מה זאת אומרת אף אחד לא יידע, אורי?
ממש ככה. תקשיב. לביבי יש את הגלידה שהוא אוהב, במטודלה, נכון? הפיסטוק המזויין הזה. עכשיו תקשיב. כל יום רביעי בשבע עשרים וחמש, כמו שעון, הוא הולך אישית, אישית, לגלידה במטודלה בשביל לאכול את הגלידה פיסטוק המזויינת שלו. אני ואתה, בשביעי לשמיני אלפיים ושלוש עשרה, הולכים לחכות לו בשבע עשרים וחמש בערב. עכשיו תקשיב, שני חבר'ה מהיחידה לאבטחת אישים באים איתו לגלידה. אחד נשאר בחוץ, ואחד נכנס פנימה. מה שקורה זה ככה. אנחנו יושבים בפנים, אוכלים גלידה. מוקה, נגיד.
אבל אורי…
תסתום ותקשיב, פעם בחיים שלך. ביבי נכנס, אני שולף את האקדח אבל מסתיר אותו מתחת לשולחן, עדיין. זה התפקיד הראשון שלך - להסתיר אותי. עכשיו, איך שביבי אומר לבנאדם, אהלן, הילל, מה שלומך אני רוצה את הרגיל, אתה מפיל את המילקשייק שלך - לקחת מילקשייק ווניל, כן? - על ביבי. עליו. זה ממש חשוב שאתה שופך עליו את המילק שייק. זה חלק עקרוני מהתוכנית שלי.
מה? איך…
תקשיב עוד דקה, אלוני, לא תתחרט. אתה מכיר את חמי שלמד איתנו ועכשיו הוא ברפא"ל? דיברתי איתו לפני שנה, הוא סיפר לי בסודי סודות שהם עובדים על פרוייקט של פיתוח של משהו מיוחד להתנקשויות פוליטיות, שנקרא לקמ"ר - לא קטלני ממבט ראשון. מדובר בסוג של קליעים בקוטר קטן, כמו חץ, שמה שהם עושים אחרי שהם פוגעים בגוף זה להפיץ איזשהוא רעלן שמתפזר בגוף, ושרק אחרי כמה ימים, ואפילו שבוע במקרים מסויימים, גורם למוות פתאומי בלי להשאיר שום שריד אחרי שהמתנקש כבר מזמן ברח בלי שיידעו מה קרה ומתי בדיוק היתה ההתנקשות. הסיבה שאני צריך אותך עם המילקשייק, אלוני, זה שעדיין יש כאב בכניסה של הקליע לגוף ואני לא רוצה שהוא ישים לב. הם עובדים על זה שמה ברפא"ל אבל עד שהם יצליחו לייצר את החרא הזה לא מורגש אני כבר מזמן אהיה מת. חמי סיפר לי שהדבר היחיד שמצליח כרגע להסתיר את הפגיעה זו חשיפה לקור. הבנת, אלוני? קור. מילקשייק. קור. אף אחד לא יקשר אותך לעניין, רוב הסיכויים שגם לא אותי, ואני אוכל לפרוש בשקט למקום טוב יותר, ולדעת שעשיתי משהו גדול. וגם אתה. השביעי לשמיני, לנצח.
מה, ואף אחד לא ירגיש, שאלתי, עם המילקשייק? אתה בטוח?
תסמוך עליי. בהתחלה יחשבו שיש לו מה שנקרא בקע טבורי. זה כמו קילה כזה. יעשו לו ניתוח והכול יהיה בסדר. רק אחרי חמישה ימים-שבוע, פתאום שרה תנסה להעיר אותו במיטה, ולא תצליח.
****
וככה הכול עבד. בשביעי לשמיני ביבי בא לגלידה, ושפכתי עליו את המילקשייק. והמאבטח כמעט ירה בי (בזמן שאורי ירה בביבי, למרבה האירוניה), אבל ביבי אמר לו שזה בסדר והתלוצץ איתי קצת. והתחלתי לחוש נקיפות מצפון.
ואז אחרי יומיים אישפזו את ביבי עם בקע טבורי. אורי שלח לי את הקטע מהחדשות בוואטסאפ עם קריצה.
ואחרי עוד שבוע, אורי התקשר אליי מאושר ואמר שהיתה לו טעות באיבחון ושאין לו סרטן ושהוא חוזר לעשן.
זהו, ולא קרה כלום.
הדפקט הזה אורי שוב לא פגע.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
