“אחד היתרונות בקניית ספר משומש הוא ההפתעות שאפשר למצוא בתוכו: הקדשה, רישומי עפרון, סימניה נשכחת שילדה הכינה לאחד מהוריה, שרבוטים, כתמי אוכל. בקיצור חיים. ספר משומש הוא ספר שכתובים בו שני סיפורים: זה של הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, וספר נוסף של קורא מסתורי שתודעתו הגתה בו והותירה את נוכחותו.

כשהגעתי הביתה, לאחר שרכשתי את הספר הזה מחנות ספרים משומשים נסתרת בבניין כלל בירושלים ,הנחתי אותו על מדף השירה בספרייתי. נטלתי אותו לידי כמה ימים לאחר מכן. בעמוד הראשון, תחת איור קריקטורי של המשורר פרננדו פסואה, בעט כחול ובכתב יפה - כזה שהאותיות בו חורגות מן השורה, בלתי סימטריות, חסרי משמעת ושיטה המעיד על אישיות סוערת - נכתבה ההקדשה הבאה:

ליעל ואהרוני,
מקדישה לכם ספר נפלא זה
שכולו מחובר בהוויתו של הטבע
שאתם חיים בו חיים אותו ואיתו
ובמיוחד את עמוד 30 44 וְ 48
ולשניכם יחד את עמוד 83
אלישבע
סתיו 24-10-2007

פתחתי בעמוד 83, לשיר ללא כותרת:

כַּאֲשֶר לא הָיִית שֶלִּי
אָהַבְתִי אֶת הַטֶבַע כְּאֱהוֹב נַָזִיר שַאֲנָן אֶת יֵשוּע...
הַיוֹם אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַטֶּבַע
כֶּאֱהוֹב נָזִיר שַאֲנָן אֶת מִרְיָם הַבְּתוּלָה.
בַאֲדִיקוּת, עַל פִי דַּרְכִּי כְּמוֹ לְפָנִים,
אַךְ בְּאוֹפֶן שוֹנֶה, יוֹתֵר נִפְעָם וְקָרוֹב...
אֲנִי רוֹאֶה טוֹב יוֹתֵר אֶת הַנְּהָרוֹת בְּלֶכְתִי אִתָּך
דֶּרֶך הַשָּׂדוֹת עַד לִגְדַת הַנְהָרוֹת;
כְּשֶאֲנִי יוֹשֵב לְצִידֵּך מִתְבּוֹנֵן בָּעֲנָנִים
אֲנִי מֵיטִיב לְהִתְבוֹנֵן בָּהֶם-
אַתְּ לֹא עָקַרְתְּ אוֹתִי מִן הַטֶּבַע
אַתְּ שִינִּית אֶת הַטֶּבַע...
הֵטַלְתְּ אֶת הַטֶּבַע לְמַרְגְּלוֹתַי,
כֵּיוָן שֶאַתְּ קיימת אֲנִי מֵיטִיב לִרְאוֹתוֹ, אַף שְהוּא זֵהֶה,
כֵּיוָן שֶאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי, אֲנִי אוֹהֲבוֹ בְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן, אַךְ יוֹתֵר,
כֵּיוָן שֶאַתְּ בַּחַרְתְּ בִּי לִהְיוֹת שֶלָּךְ וּלְאָהֳבֵךְ ,
עֵינַי מִשְתַּהוֹת זְמַן רַב יוֹתֵר
עַל כֹל הַדְּבָרִים.
אֵינֶנִּי מִתְחָרֵט עַל מַה שְּהָיִיתִי לְפָנִים
כִּי כָּזֶה עוֹדֶנִּי.

פרנדדו פסואה הוא פלא. בחייו הוציא מעט ספרי שירה, וכמה מאות שירים שלו התפרסמו בכתבי עת שהקנו לו תהילה מסוימת, אולם רק לאחר מותו, כאשר נמצאו בעיזבונו למעלה משלושים אלף דפים של פרוזה ושירה, הפך בעיני רבים לגדול המשוררים של פורטוגל. פסואה חיבר את כתביו תחת שמות עט רבים, הטרונימים, כפי שכינה אותם, אשר כולם מאופיינים בפרטים ביוגרפיים וסגנונות כתיבה שונים, לעתים אותן דמויות בדויות מבקרות זו את יצירתו של זו. יצירת הפרוזה המפורסמת ביותר של פרננדו פסואה היא 'ספר האי נחת' שנכתבה תחת ההטרונים ברנרדו סוארש, עוזר למנהל חשבונות לדבריו. הספר, שנמצא בעיזבונו של פסואה, הוא מעין יומן רווי הרהורים ורגשות והוא נפלא ואני ממליץ עליו בחום.

ומה לגבי הספר הזה? - למרות שיעל ואהרוני כנראה לא התחברו אליו, אחרת לא הייתי מוצא אותו בחנות לספרים משומשים - הרי קראתם את השיר מעמוד 83, יש טעם להוסיף עוד משהו?

חג שמח!”

“פרננדו פסואה הפורטוגלי, הוא מגדולי המשוררים במאה העשרים אשר "בילה את מרבית חייו כהלך אלמוני ברחובות העיר התחתית של ליסבון", ורק "לאחר מותו התגלתה תיבת עץ ובה למעלה מעשרים ושבעה אלף דפים כתובים החושפים גוף יצירה מדהים בהיקפו, בעומקו ובגיוונו" (מתוך הכריכה ל"ספר האי-נחת" / פרננדו פסואה, הוצאת בבל), ואף שפסואה נפטר ב-1935 עד היום לא הושלמה מלאכת ההוצאה לאור של כל הכתבים.

אי אפשר לכתוב על ספר השירה הזה מבלי לתאר בקצרה את מכלול יצירתו של פסואה, ואף שקטונתי מלכתוב על האיש ועל יצירתו, פטור בלא כלום אי אפשר, אז רק אכתוב בקצרה מתוך דברים שקראתי וחיפשתי על האיש. פסואה היה משורר פורה בצורה בלתי רגילה, וגם סגנון וצורת כתיבתו היה חריג. בכתיבתו הוא יצר 'הטרונימים', כלומר דמויות מלאות, מפותחות, בעלות אישיות וחיים עצמאיים וביוגרפיות בדויות, עם סגנון כתיבה והשקפת עולם ייחודית. חלק מהדמויות אף מכירות, מגיבות ומבקרות אחת את יצירתה של השנייה, וכולם פרי רוחו של פסואה בעצמו. פסואה יצר כשבעים הטרונימים אך שלושה מרכזיים ביותר, ואחד מהם, אלברטו קאיירו, הוא 'כותב' ספר זה - 'מהחלון הגבוה ביותר'.

ההקדמה לספר זה נכתבה על ידי הטרונים אחר בה הוא מספר על מורו הגדול אלברטו קאיירו ש"מתעלם מהחיים עצמם וכמעט בור במדעי הרוח, כמעט בלי חיי חברה ובלי תרבות, יצר קאיירו את יצירתו בהתקדמות בלתי נתפשת ומעמיקה... הוא עתיד להיות מגלה הממשות". רמי סערי, המתרגם, כתב ששירתו של קאיירו/פסואה "היא שירת הטבע הכותב את עצמו". הייתי גם מגדיר את הציר המרכזי של השירה הזו כשירה המחפשת ומנסה לתפוס את הדבר כשלעצמו. אם קאנט, ובעקבותיו העולם הפילוספי-מדעי, כפר ביכולת לתפוס את הדבר כשלעצמו מבלעדי התיווך והמיצוע של התבונה וההכרה האנושית. קאיירו מנסה בשירתו להוכיח שאפשר אחרת, קאיירו כופר במטפיזיקה, היא איננה, כי אין לאדם אלא את הנראה והמוחש והקיים כפי שהוא, כל המשמעויות והפרשנויות אינם רלוונטיות. כדי להתחבר אל הטבע יש להסיר את כלי הניתוח התפיסה והפרשנות האנושיים ולדבוק בטבע וביש כשלעצמו.

הנה דוגמא:

מי שהקשיב לשירי אמר לי: מה חדש בזה?
הכל יודעים כי פרח הוא פרח ועץ הוא עץ.
אך השבתי: לא הכל, אף אחד.
כי הכל אוהבים את הפרחים מפני שהם יפים, ואני שונה.
והכל אוהבים את העצים מפני שהם ירוקים ומוצלים, אך אני לא.
אני אוהב את הפרחים כיון שהם פרחים, ישירות.
אני אוהב את העצים כיון שהם עצים, בלי מחשבתי.
(עמוד 124)

הנה דוגמא אחרת בה קאיירו/פסואה רומז לאפלטון ושולל את הפילוסופיה האידיאלית ואת משל המערה שלו.

לא די בפתיחת החלון
כדי לראות את השדות ואת הנהר.
לא די לא להיות עיוור
כדי לראות את העצים ואת הפרחים.
צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה.
מפילוסופיה אין עצים, יש רק אידאות.
יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה.
יש רק חלון סגור והעולם בחוץ;
וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון,
שלעולם איננו מה שנראה בהיפתח החלון.
(עמוד 145)

בהחלט לא ספר שירה רגיל ופשוט, אבל מלא עומק ומאתגר, גם אם לעיתים יש תחושה של חזרה על אותם רעיונות בלבוש אחר.

"להיות דבר הוא לא להיות ניתן לכל פירוש". (עמוד 130)”

“ספר שיריו של פרננדו פסואה מבקש לחבר אותנו לחוויה מרכזית שלו עצמו, מעין מסקנה והמלצה של המשורר לקוראיו. התובנה היא מורכבת, אבל אפשר לומר שהראייה האנושית היא האושר היחיד. הרושם שקיבלתי מקריאת השירים היפייפיים והמרגשים היא שהמלצת המשורר בקוראיו היא שלא לחשוב יותר מדי, לא לפספס את הטבע בכדי לחפש מה נמצא מעבר אליו. ניתן לומר שפסואה מבקש לרמוז שהראייה האנושית היא היא המקור לאושר וגם לאמת.
אתן דוגמא:
"לגברת הזאת יש פסנתר
שהוא נעים אבל אין הוא זרימת הנהרות
ולא הרחש שמרחשים העצים...
לשם מה טוב שיש פסנתר?
מוטב כשיש אוזניים ואוהבים את הטבע" (עמוד 40)
השירה היא שירת ההתבוננות ולא החשיבה, החשיבה שלא לחשוב בכדי לא לבטל את הנגישות לטבע.
אני מאד התרגשתי ונהניתי מקריאת השירים בספר ומהתרגום המצויין לעברית. מומלץ בחום.”

“שירתו של פרננדו פסואה מצטיינת בהדגשה ובהבלטה של ההוויה כפי מה שהיא.
ראיית הדברים כפי מה שהם,היא זו שמכתיבה את נקודת ההתיחסות לחיוב או לשלילה
היא גם זו שמעוררת את ההתפעלות”