ביקורות ספרים על הספר נופל מחוץ לזמן - סיפור בקולות - הספריה החדשה #
|
מהספרים הקשים יותר לקריאה. ניתן לסיימו ביום אחד, אבל לעכל אותו צריך זמן רב, אולי כאורך החיים עצמם, ואולי מוטב שלא לדעת, ולא להבין באמת. לעתים אדם אוחז בעט כדי לרפא את מכאוביו. גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לכתוב על כאב השכול, כאותו קנטאור בספר - שהוא הוא גרוסמן עצמו, ובעצם, כל הדמויות בספר הם גילויים של נפשו - המסביר לרושם קורות העיר שכתיבה על הכאב היא בלתי נמנעת. הוא עשוי, מטבע הדברים, להאציל מהכאב שחותך בו על הקורא. ומשהו מהעצבות חסרת התקווה הזאת ליוותה אותי והתעצמה בתוכי עד העמוד האחרון.
אני לא יודע אם הספר הזה הוא תרופה לאדם שחו... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
|
|
"פתחנו להם את הדלת,
אֶת זאת, כאן עמדנו,
אַת ואני,
כתף אל כתף,
והם
על הסף
ואנחנו
מולם
והם
בחמלה
מְדוּדים
ושקטים
עומדים
ונופחים בנו
רוח
מתים."
26 קוראים אהבו את הביקורת
דויד גרוסמן רקם, לכאורה, סיפור אגדה, שיש בו איש ההולך במעגלים, "קנטאור", דוכס ודמויות סוריאליסטיות נוספות הנראות כחולמות ומדברות אל עצמן, אבל, למעשה, אין זה סיפור אגדה, אלא סיפור בלהות. בנו של דויד גרוסמן, אורי, נהרג בלבנון בשנת 2006, והקטע שבראשית הסקירה מעביר בכמה מילים מאופקות את החוויה הנוראית ביותר שהורים לחייל עלו... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
במילים של אחת הדמויות, שלדעתי הוא הסופר עצמו, ממש בסוף הספר, "יכול להיות שאולי מצאתי לזה מילים" . ואולי זה קרה, מכיוון שמבנה הספר הזה כל כך רחוק ממה שאני קורא בדרך כלל, ובכל זאת 'זה עובד'. כל מה שאני יכול לומר הוא שלבטא כל כך הרבה צער במילים זה משהו שחייבים להעריץ. אני נותן לספר הזה ארבעה כוכבים מתוך חמישה, אם כי אינני יכול להמליץ על הספר הזה אלא למי שבאמת רוצה לדעת על צער.... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
נמנעתי תקופה ארוכה מהספר הזה כיוון שהסגנון בו הוא כתוב, מעין הכלאה בין שירה למחזה הרתיע אותי. אני שמח שלבסוף הסקרנות גברה. ספר מצויין בעל עוצמה גבוהה מאוד. אב יוצא לחפש את בנו המת ברחובות עיר לא מוכרת ויוצר שרשרת אנושית של אנשי ונשות שכול. הספר מאוכלס בדמויות משונות: קנאטור למשל וגם: רושם קורות העיר, אך כולן אנושיות ונוגעות ללב במידה רבה. ספר מרגש וכתוב לעילא. ממליץ מאוד. ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
לא אגזים אם אגיד שהטקסט הזה הוא מהחשובים ומהגאוניים שנכתבו אצלנו אי פעם. הוא ממחיש בצורה מופלאה, חותכת, חד משמעית, עד כמה גרוסמן הוא גאון ספרותי, עד כמה מילים ויכולת המשגה זורמות בדמו, עד כמה הוא מתרגם למילים את הבלתי אפשרי. הטקסט הזה הוא המנון שכול. הוא יצירת מופת לירית, אינסופית, פסיכודלית, מתמשכת ומכאיבה, שגרמה לי לנשוך שפתיים ולכווץ גבות ולבכות, וכל הזמן עם הקול הזה מאחורי הראש שאומר "איך, איך, איך כותבים ככה? איך הוא כותב ככה, לעזאזל?". אני רוצה לכתוב כמו גרוסמן בגלגול הבא.
זה ספר חובה לכל מי ששומע את המילה 'נפש' נזרקת לפעמים לחלל, ומשהו בו זז. ... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
יריות.
זמזומים בלתי פוסקים במוחי.
כאבים חדים שמסתובבים בתוך הגוף כמו נמלים טורדניות.
טאק, טאק טאק.
בום, בום, בום, בום.
מכה ועוד מכה ועוד אחת. אגרוף לפנים, אגרוף לאזור הגב ואחד ישיר למדי לכיוון הבטן. אגרוף ללב. ישירות ללב.
אני מדממת. מדממת נפשית.
רצון להקיא, רצון מחליא להקיא.
הראש מסתחרר. כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה סבל עד זרא. כל כך הרבה כאב ועצב. דיבור שלא פוסק. דמות אחת מסיימת את המונולוג שלה ודמות אחרת פוצחת מיד במונולוג קורע לב לא פחות מקודמתה. אין הפסקה. אין רגע מנוחה. אתה מוציא את הראש בכדי לנשום מעט אוויר ומיד הדף הבא שאתה מעביר מכניס אותך לסיב... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אין דבר עצוב יותר מהורה שקובר את ילדו. משהו במצב הזה פשוט לא נכון, לא ככה הדברים אמורים להיות, לא ככה העולם אמור להתנהל. כל העצב שנלווה למוות לא יכול להמחיש ולו בקצת את העצב שנלווה למוות של ילד. את הספר קראתי מעט אחרי שקראתי שתים דובים, שאליו מאוד התחברתי. מצד שני, לא התחברתי אל נופל מחוץ לזמן, ולקח לי הרבה זמן לדרג את הספר ולכתוב את התגובה הזו כי איך אפשר להעביר ביקורת על תהליך כמו שכבר דוד גרוסמן? איך אפשר במחי יד לכתוב על משהו כזה ״לא התחברתי, לא אהבתי״?. ברור לי ונהיר לי שכתיבת הספר היתה חלק מתוך תהליך שיקום ארוך ומרפא שלא ייגמר. דויד היקר, אני משתתפת ב... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
לאחר קריאת ספר מרתק כמו אישה בורחת מבשורה, החלטתי להמשיך בקו דוד גרוסמן ולנסות את הספר שהוא כתב לאחר מות בנו, "נופל מחוץ לזמן".
אשתף ואספר שהנושא קרוב לליבי. לפני כעשור נפצע אחי הגדול בפעילות מבצעית בשכם כאשר שירת בעורב צנחנים ומטען צד התפוצץ על הצוות שלו. המאורע עיצב את דמותי והשפיע עליי רבות משום שקרה כשהייתי בתחילת שנות העשרה שלי.
שני הספרים הללו של גרוסמן, אשר מספרים על הפחד ועל השכול, מוצאים מקום לחדור אליי ולהוות לי מעין מרפא, למה שעדיין מרחף לו אי שם.
הספר הזה הוא באמת מסע בנבכי נשמתו של גרוסמן. ספר יוצא דופן שכתוב בצורה מעט אובססיבית אך חז... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
קינת דויד,
יומיומית, נוגעת, קשה, כואבת וכזו המסרבת להיעלם.
לבד או יחד ללא תאריך תפוגה, הדבר הזה שם, כל פעם ננעץ בך שוב ושוב ללא רחם..
איך כתבה רחל- "איש ונבו לו על ארץ רבה.."..ואני ממרומי הקט אומר- "איש וקינת דויד לו על ארץ רבת דמים ..."
הספר הונח בידי בתקופת כאב אישי, כך שהוא חלחל בנשמתי עד תהומות כאב השחור..
לא מתאים לכל אחד, לא מתאים לכל עת. ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
|
מסוג הספרים שיודעים על אילו מקשים מדויקים יש ללחוץ בנפש האדם בכדי לעורר אצלו סל רגשות רחב כל-כך.
עם זאת, הרגש המרכזי הוא עודנו עצב וחוסר אונים.
הקריאה הייתה קשה לי, ולא בגלל השפה או אופי השירה, אלא בגלל שהיא נתנה לי אגרופים חזקים בבטן פעם אחרי פעם. זו ספרות שהיא אומנות, היא נוגעת בדיוק במקום הכאוב של הסופר ומצליחה להכניס אותנו, ורק לרגע כדי שלא להסתכן, אל תוך העולם של השכול והמוות. המושגים האלו עדיין רחוקים ממני שנות אור, אך לאחר הקריאה בספר הם בוודאות קרובים אליי הרבה יותר.
חובה. ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אף פעם לא כתבתי כאן ביקורת ובכלל, איך אפשר לבקר את גרוסמן?
גרוסמן הוא הסופר שלי. עוד הרבה לפני שחוויתי אובדנים, הרבה לפני שחוויתי כל רגש שהוא - גרוסמן חווה אותו ואז הפליא לתאר אותו ואז חוויתי אני ומאז הוא הסופר שלי. כשקיבלתי את הספר לפני כחצי שנה, הייתי בעיצומו של אובדן נורא משלי. התחלתי לקרוא ונחרדתי מהדמיון, מהאינטימיות הזו שנוצרת כבר בדפים הראשונים, מעוצמת הרגשות שלא הצלחתי לעמוד בה שאיימה לחסל אותי ונרתעתי, ועזבתי אותו כל פעם לקצת או להרבה, תלוי בכמה קשה ומיידית היתה החזרה. לקרוא את הספר זה קצת כמו טיפול, רק שהמילים לא יוצאות מהפה שלך, אלא משל מיש... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.
המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.
כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים.
אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה.
קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הני... המשך לקרוא
60 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בשיעורי ספרות תמיד הייתי מרפרף בחוברת היצירות."הזמן קצר והמלאכה מרובה",ואי אפשר ללמוד את כל החוברת.בגלל זה הייתי עובר על החוברת,אולי אמצא שיר או סיפור שאוהב.ולפעמים הייתי נתקל בנתן זך.נתן זך לא נמצא בתוכנית הלימודים שלי,אבל הכרתי את השירים שלו.תמיד השירים שלו היו נראים כתעלומות,חידות בלשיות שצריך איזה שרלוק הולמס שיעזור לפצח אותם.בעיקר כי הוא אוהב להשתעשע עם הקוראים.וכשקראתי את "נופל מחוץ לזמן",נזכרתי בשיר של נתן זך.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.
גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא ... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
|
הספר כתוב כשירה.
ספר קשה מאוד לקריאה כדי להבין את הסופר ואת רצונו להביע. מסוג הספרים כשאתה מסיים לקרוא אתה בהלם.... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
נוגע וכואב, אוחז אותך, הולך יחד עם חבורה של אנשים, שלמראית העין, אינם קשורים אחד לשני, בדבר, מלבד מקום מגורם. ניגון נוגה של אובדן, הבן, הבת, האם או האב, הלכתי איתם, חפרתי עמם קברים של הם עצמם, בוהה עמם בחומת האבנים של חייהם, מצטיירים בעיניי, כאבם, דקירות בלתי פוסקות, דקירות אוחזות. אני והסופר, הולכים ומחפשים, את השם, שהוא אינו כאן, שאינו פה, הוא שם, רחוק מרחק אלף רגלים, הוא שם, לא מתקרב, לא נוגע, לא פוגע. הגבול הקטן, אך הכה רחוק, בין שם לכאן. הגבול הדק שבין שפיות, ללא.... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
זה מסוג הספרים שאתה נשאר ללא מילים אחרי שאתה קורא אותם. כשאתה חווה אובדן וחווה כאב כל מילה של גרוסמן היא כמו סכין ישירות לתוך הלב.
סגנון הכתיבה השונה בספר נותן למילים משמעות וחוזק מיוחד. לא באמת צריך לתת לדמויות שמות או רקע כדי לחבר את הסיפור לבד.
הייתי צריכה לעצור הרבה פעמים כדי להרגיע את הבכי ולשוב להתרכז בספר..
כתוב בצורה נפלאה ומיוחדת.
לכל מי שמחפש דרך התמודדות או פורקן, ממליצה לקרוא בחום. ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
נופל מחוץ לזמן כתוב כשירה. שירת שכול. דויד גרוסמן יודע את תורת המילים, איך אומרים אותן, איך רוקחים אותן כדי שיגידו את מה שאי אפשר לבטא במילים, את מה שמי שמזלו שפר יכול לדעת רק עד לגבול החומה. כבר בספר "עיין ערך אהבה" היה ברור שאין שני לו, לגרוסמן, בפרוזה לבטא את זעקת השבר האנושית. אני נפעמתי מיכולתו זו. מהיכולת לבטא את הקשר האינטימי, שיש לאנשים עם חווית כאב כה עז, כל- כך טוטאלי. חווית אובדנו של ילד. עוצמת הכאב כעוצמת האהבה שאוהבים הורים את ילדם. עוצמה שכל עוד הכל בסדר מעדיפים לא להסחף בה מפחד האבדן. שני צדדים לאותה מטבע שאין מטילים אותה מפחד התהום שאליה היא... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":
.....הסיפור מתחיל בזוג הורים אחד, במטבחו הפרטי, וחורג וחובק עוד ועוד הורים שגורלם דומה. האב, המוכר בספר בכינויו "האיש ההולך", יוצא למסעו המעגלי אל בנו, ל"שם", ובהדרגה מצטרפים אליו אימהות ואבות אחרים, שגורלם כשלו. כל אחת מהדמויות ורמזי סיפורה, משקפים, כמו בחדר מראות, פנים נוספות של השכול, האבל והאובדן.
האם ניתן להשלים עם אובדנים כאלה, ואיך זה קורה? בגלים, סחור סחור, לעולם לא בקו ישר, אומר גרוסמן, כמו אותן הקפות של שיירת ההורים שהוא חוזה. שאלות הרות משמעות עולות בשיחת ההורים: האפשר ללדת את הילד שנית, מח... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
מופת!שובה לב ,עצוב ומאוד אותנטי כדרכו של דויד גרוסמן.
ממליץ בחום... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
כמה עצב יש בעולם!!!!
ביקר לי לא שווה ...שווה לשמוח ולשמיח בכל רגע מהחיים!
... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
בשפה פיוטית וכאב רב רוקם גרוסמן מונולוגים של אנשים שחוו שכול.
המונולוגים כמו משלימים זה את זה, במעבר ישיר מדמות לדמות.
מאב לאב אחר, לאשה ולאשתו של אחר.
בין לבין ישנם אלו שיצאו למסע בעקבות הכאב שבאובדן, אלו מקשרים בין הדמויות של הגברים והנשים שלהם אבדן משותף.
הדיבור על הכאן החי והשם המת, האם יש תחום הפרדה ברור?
הזיכרון כמו מתעתע בנו לפעמים ומושך את המתים לכאן ואת החיים לשם.... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כמה עצב יש בסיפור,הורים שיכולים שמאבדים את בנם.
מנסים להיאחז זה בזה,כדי להמשיך לשרוד את החיים.
לא יכלתי להמשיך.
הייתה לי סוג של מועקה , פחד,אימה.
סגרתי את הספר ,עם עצב גדול בלב.... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
נופל מחוץ לזמן הוא ספר לא קל, ספר קשה המספר על כאבן של דמויות כפי שהוא מבוטא בקולן ,המשותף להם שכולן איבדו ילד/ה לפני שנים ואת כולן תפס האבל לאחר זמן מבלי יכולת להשתחרר ממנו.
כל הדמויות נעות במין דינמיות מטרפיה לקראת אובדן או נסיון לבטא כאב עצום כ"כ.
קיימת גם רמיזה אצל אחת הדמויות לדעתי, לכאב האישי של דוויד גרוסמן ולאבל שפקד אותו.
לא קל לקריאה אבל מבטא חזק עוצמת רגשות... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בספר הזה אין זמן, אין מקום וגם אין בעצם עלילה אחת שמתחילה ונגמרת.
יש לו הרבה התחלות ואין לו סוף. כי ההתחלה של כל סיפור בו היא הרגע שבו אדם מאבד את ילדו ולדבר כזה אין, ולא יכול להיות סוף.
זוהי מין קינה אוניברסלית של הורים ששכלו את ילדיהם – במלחמה, בטביעה, ממחלה או בכל אסון אחר. הנסיבות לא משנות. מה שמשנה הוא התחושות שאיתן נשארים ההורים השכולים, שאותן מנסה גרוסמן להעביר בספר הזה: השאלות, הגעגועים, הכעס, ההפיכה לאדם אחר, האחרי שלעולם לא יהיה כמו הלפני. עולם שלם של רגשות, מחשבות והתנהגויות של אנשים שחוו את השכול הנורא מכל.
למרות שהסיפור לא מעוגן במציאות, זמ... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
יצירת מופת.
לא יכולתי להניח את הספר מידיי מהרגע שהתחלתי לקוראו ועד שסיימתי,וזאת על אף שהופך את הקרביים.
ספק בעיניי אם אי פעם נכתבה יצירה, שמעמידה את הקורא מול השכול, כמו היצירה הזו.
... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
הספר הגיע אלי אתמול אחה"צ . למרות שאני קוראת כבר שלושה ספרים במקביל , הסתקרנתי.
קראתי- את מילות הדף הראשון- ואגרוף הכה בפני.
ידעתי על מה נושאו של הספר - אב שאיבד את בנו לפני חמש שנים ומחליט לקום וללכת אליו ובדרך מתווספים אנשים .
קוראת -ולא מבינה את המילים .חשה - שצריך לקרוא לאט לאט ,כי יש פה טקסט מיוחד ,חזק ,שונה .
קוראת- ומוחי מתמלא בצעקה .
קוראת- ונשמתי נעתקת מכל מילה ,מכל אות ,מכל עיצור דקדוקי.
קוראת- ובשרי חידודין .
קוראת- ואיני רואה את המילים כי יש מסך דמעות.
קוראת -ומרגישה שאני נופלת לתוך בור עמוק ,אפל קר ועוין.
קוראת- הוא מבכה ומחפש את בנו ,ואני מב... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
