לכל אורך הקריאה בספר בערה בי קנאת סופרים. עזבו רגע את הסיור, תקשיבו לכתיבה - היא מענגת.
תיאורים מדויקים ולא מתפלפלים בעומס מטאפורות. משפטים שמפסלים רגש ובכמה מילים מדייקים תחושה. של קרבה או בדידות, של חמלה או גועל.
אורלי סיגל עוסקת במשפחה, בתא הזה שהוא כאילו אחיד אך כל כך מורכב ומשתנה. בקרבה ובריחוק שיוצרים התפקידים במשפחתיים - אב, אם, ילד, אח. בין אם קיים ובין אם נעדרים.
בסיפור הזה יש חיבור בין שתי משפחות, של אורלי ושל נעמי. של אורלי עם הילד הנכה, עם המשפחה המורחבת העוטפת, עם המוסרת היהודית. ושל נעמי המאומצת, שהוריה התגרשו, והיא לא מצליחה לייצר לעצמה יחידה משפחתית. שתי הגיבורות עוברות מסע כואב לגילוי החמלה ההורית שלהן, כל אחת והמסע שלה. ושתיהן נטועות בהרי ירושלים, בעיר ובמושב.
תודה על כתיבה נפלאה.


















