“כהורים תמיד מרגישים אשמים בגלל משהו, משהו שהחמצנו, שלא ראינו, שלא מספיק התאמצנו בשבילו. אני חושבת שכאמא אני נעה באופן קבוע בין קשת רגשות אחת לשנייה, תמיד על טורים גבוהים כמו מוכנה להיות שם תמיד בתפקיד. הרצון לתת הכל ממני הוא מובנה באוטומט, משהו שינקתי מההורים. מנעד הרגשות קורה גם באהבה, בזוגיות, כרעייה והספר הביא לי הצצה נדירה על מה קורה בחצר של השכן. אדם בדרך כלל חי את חייו שלו והם מספקים מלא אתגרים, ריגושים, הרפתקאות והתמודדות יום יומיות.הרי אף אחד באמת לא מסתכל רק אם הוא מאוד משועמם. קיימת בספר אותנטיות שבהתחלה לא הרשימה אותי בגלל כל מיני מילים במרוקאית שהיו זרוקות פה ושם אבל כשהמשכתי אהבתי מאוד את הזרימה הטבעית. מה שאהבתי בספר זה את החיים בפשטות שלהם מונחים כמו שהם ללא התייפייפות. אפילו השפה פשוטה ונינוחה כמו לשבת על כוס קפה ולרכל עם חברה על הסודות שבחיים שלנו. הכל בגובה העיניים, הדמויות מלאות ולכל אחת יש תפקיד נכבד בעלילה. יש מעט מאוד דמויות ובסוף כולן קשורות ונקשרות אחת לשנייה וכל אחת עם הקושי שלה. נראה כך שכל הדמויות בעלילה הן מה שנקרא אנשים שקופים של החיים עם לב ענק, אורלי הגיבורה הראשית שמנקה בתים של אנשים בירושלים הייתה מעדיפה להיות מעצבת בתים אך החיים לפעמים מובילים אותנו למקומות בגלל הצורך הקיומי. אורלי נכנסת להם ללב עם הרגישות הגדולה שלה לבני אדם, מכינה להם מטעמים מזרחים והם נמסים ממנה, מוכנים לגלות לה את כל הסודות בשביל החמימות הטבעית שקורנת ממנה ושימחת חיים. בעלה מנעולן והיה מעניין לי לצפות בדינמיקה שלהם כבני זוג. את המילים ששר לה בעת שעשו אהבה לצד האשמות ההדדיות שנאספות בבטן וצצו בעת כעס. אני חושבת שאם אחד מבן הזוג מרגיש שהוא מוותר כל הזמן ולא משנה על מה, אם זה החלומות שלו, או ההתעקשות על עקרונות חשובים שנמחים על ידי בן הזוג אז בהחלט מאתגר להמשיך הלאה. חשוב לתת מקום ולהכיל כמה שייקח. אחד הנושאים שמלווים את הספר לאורכו הוא ההתמודדות עם אוטיזם. ההבנה שלא תמיד יש מוכנות של ההורים להתמודד עם ילד אוטיסט. הפחד שיפגע בשאר הילדים, הטיטולים, הרוק שנוזל והטיפול הסיזיפי מניעים הורים רבים להכניס את הילד למוסד ולכווץ את הלב עם האשמות שלא נגמרות. אבל על זה תקראו לבד וגם על בדידות הגיבורים בעת גירושין, ועוד על המקום שמשפחה והורים תופסים אצל ילדים. ומה קורה עם ילדים מאומצים. זה לא ספר שעושה מניפולציות על הקורא כמו "חיים קטנים" אבל באחד מרגעי השיא של הספר יצא להזיל דמעה של אהבה כי כל הספר הזה כנראה נכתב על אהבה עם המון אהבה. פשוט בלי יומרות להיות משהו אחר מלבד פשוט. ובאמת לא הייתי קוראת אם הספר לא היה נשלח אלי מחבר עם הקדשה מהסופרת. שמחה שקראתי ונראה לי שיש כמה חברים שאני יכולה לספור אותם כאן בסימניה שהיו מאוד אוהבים.”

“כששמעתי שיצא לאורלי סיגל ספר חדש חשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות, הרי שרה מהמושב בבקעת הירדן, בעלת חממות הפלפלים, ועומר השף ( מספרה הקודם "בואי") עדיין כל כך נוכחים בי, והזמן שעבר לא טשטש אותם בכלום." אז כן, זה כוחו של ספר טוב. הדמויות שנצרבות בך, וממשיכות ללוות אותך הרבה אחרי שסיימת את הספר. כי כזו הכתיבה של אורלי. הדמויות שלה לא פלקטיות, הן מלאות באופי, הן עגולות ומתפקעות מרוב חיות. כמו בשני ספריה הקודמים, גם בספר הזה מעמידה אורלי במרכז הסיפור משפחה. ומשפחתיות על כל הטיותיה. המרחב המשפחתי הוא כר נרחב לסיפורים, ואורלי- יודעת לא רק לכתוב סיפורים, מטעמים היא מוציאה תחת ידיה. במרכז הסיפור אורלי ואבי. ירושלמים נשואים והורים לשתי בנות. הוא עוסק בהרכבת מנעולים, ולעיתים גם בפריצתם, והיא מנקה בתים. לכאורה אין קשר בין העיסוקים שלהם, אבל משלח ידם די דומה. שניהם נכנסים לבתים של אנשים אחרים, מגיעים לפינות הכי אינטימיות של האדם, סיפורי חיים והרגלים של אנשים זרים נחשפים בפניהם, כשתוך כדי תנועה הם בוחנים את חייהם שלהם, שסוד גדול מרחף מעליהם, ובדרך עולות השאלות שלא נותנות מנוח לגבי הבחירה שעשו. ויש את נעמי כבדת השמיעה בת השלושים ושש, שהיא ילדה מאומצת, שמתלבטת בקשר למכתב שקיבלה מאמה הביולוגית. כל אחת מהדמויות מחזיקה בסיפור משפחתי שבצורה כזו או אחרת נקטע. ומכל המקטעים האלו יצרה אורלי סיפור אנושי ויפהפה, איחדה אותו לסיפור שלם והדוק, מהוקצע מכל כיוון, והצליבה את הדמויות ביד אומן. וקצת על הכריכה: כי אי אפשר בלי. אהבתי מאוד את הכריכה. אהבתי את זה שהייתי צריכה להתבונן בה שוב ושוב, לתהות על פשר הטשטוש. אבל כמה הוא חכם ונכון הטשטוש הזה! כי כשקוראים את הסיפור, הטשטוש נעלם והכל מתבהר. והסגירה של הספר! אורלי, הכתיבה שלך היא קסם. אבל ממש!”

“ראיתי את הספר כבר פעמים רבות, אבל לאחרונה יצא לי יותר להכיר אותו. מנחת סדנאות כתיבה, היא כתבה את הספר הזה, אז אני קצת לא אובייקטיבית, לגבי דעתי על הספר, ובכל זאת אין רע בלכתוב ביקורת. הסיפור מגולל את סיפורה של אורלי ואבי סוד כמוס לגבי בנם לעומת נעמי שהיא לקויית שמיעה, שלושת הדמויות האלה מחוברות אחת לשנייה, והן גם הדמויות הראשיות. יש לדמויות האלה מעוף וסיפור, כל אחת מהן מציגה רעיון משותף קבלת השונה. אורלי ואבי נשואים לשלושה ילדים ובנם הבכור הוא למעשה עם צרכים מיוחדים והם שמים אותו במוסד מיוחד, שמסתירים אותו בפני כולם, לעומת נעמי שהיא לקויית שמיעה שמאוד רוצה ילדים ומתמודדת עם ההשלכות לגבי אימוצה ופתיחת תיק האימוץ. הרשו לי לציין שחשתי בפריטים אוטוביוגרפים בסיפור, לכן הספר גרף הצלחה, אחד הספרים המרגשים שקראתי. למרות שהייתי שמחה עם הדמויות היו מתפתחות אפילו יותר דמותו של הילד עם הצרכים המיוחדים ונעמי האם היא פותחת את תיק האימוץ או לא? לא היה לי ברור, נהניתי מאוד, אפילו היה שם קטע שמאוד התחבר לי עם תקופה שאנו עוברים.”

“לכל אורך הקריאה בספר בערה בי קנאת סופרים. עזבו רגע את הסיור, תקשיבו לכתיבה - היא מענגת. תיאורים מדויקים ולא מתפלפלים בעומס מטאפורות. משפטים שמפסלים רגש ובכמה מילים מדייקים תחושה. של קרבה או בדידות, של חמלה או גועל. אורלי סיגל עוסקת במשפחה, בתא הזה שהוא כאילו אחיד אך כל כך מורכב ומשתנה. בקרבה ובריחוק שיוצרים התפקידים במשפחתיים - אב, אם, ילד, אח. בין אם קיים ובין אם נעדרים. בסיפור הזה יש חיבור בין שתי משפחות, של אורלי ושל נעמי. של אורלי עם הילד הנכה, עם המשפחה המורחבת העוטפת, עם המוסרת היהודית. ושל נעמי המאומצת, שהוריה התגרשו, והיא לא מצליחה לייצר לעצמה יחידה משפחתית. שתי הגיבורות עוברות מסע כואב לגילוי החמלה ההורית שלהן, כל אחת והמסע שלה. ושתיהן נטועות בהרי ירושלים, בעיר ובמושב. תודה על כתיבה נפלאה.”

“כהורים תמיד מרגישים אשמים בגלל משהו, משהו שהחמצנו, שלא ראינו, שלא מספיק התאמצנו בשבילו. אני חושבת שכאמא אני נעה באופן קבוע בין קשת רגשות אחת לשנייה, תמיד על טורים גבוהים כמו מוכנה להיות שם תמיד בתפקיד. הרצון לתת הכל ממני הוא מובנה באוטומט, משהו שינקתי מההורים. מנעד הרגשות קורה גם באהבה, בזוגיות, כרעייה והספר הביא לי הצצה נדירה על מה קורה בחצר של השכן. אדם בדרך כלל חי את חייו שלו והם מספקים מלא אתגרים, ריגושים, הרפתקאות והתמודדות יום יומיות.הרי אף אחד באמת לא מסתכל רק אם הוא מאוד משועמם. קיימת בספר אותנטיות שבהתחלה לא הרשימה אותי בגלל כל מיני מילים במרוקאית שהיו זרוקות פה ושם אבל כשהמשכתי אהבתי מאוד את הזרימה הטבעית. מה שאהבתי בספר זה את החיים בפשטות שלהם מונחים כמו שהם ללא התייפייפות. אפילו השפה פשוטה ונינוחה כמו לשבת על כוס קפה ולרכל עם חברה על הסודות שבחיים שלנו. הכל בגובה העיניים, הדמויות מלאות ולכל אחת יש תפקיד נכבד בעלילה. יש מעט מאוד דמויות ובסוף כולן קשורות ונקשרות אחת לשנייה וכל אחת עם הקושי שלה. נראה כך שכל הדמויות בעלילה הן מה שנקרא אנשים שקופים של החיים עם לב ענק, אורלי הגיבורה הראשית שמנקה בתים של אנשים בירושלים הייתה מעדיפה להיות מעצבת בתים אך החיים לפעמים מובילים אותנו למקומות בגלל הצורך הקיומי. אורלי נכנסת להם ללב עם הרגישות הגדולה שלה לבני אדם, מכינה להם מטעמים מזרחים והם נמסים ממנה, מוכנים לגלות לה את כל הסודות בשביל החמימות הטבעית שקורנת ממנה ושימחת חיים. בעלה מנעולן והיה מעניין לי לצפות בדינמיקה שלהם כבני זוג. את המילים ששר לה בעת שעשו אהבה לצד האשמות ההדדיות שנאספות בבטן וצצו בעת כעס. אני חושבת שאם אחד מבן הזוג מרגיש שהוא מוותר כל הזמן ולא משנה על מה, אם זה החלומות שלו, או ההתעקשות על עקרונות חשובים שנמחים על ידי בן הזוג אז בהחלט מאתגר להמשיך הלאה. חשוב לתת מקום ולהכיל כמה שייקח. אחד הנושאים שמלווים את הספר לאורכו הוא ההתמודדות עם אוטיזם. ההבנה שלא תמיד יש מוכנות של ההורים להתמודד עם ילד אוטיסט. הפחד שיפגע בשאר הילדים, הטיטולים, הרוק שנוזל והטיפול הסיזיפי מניעים הורים רבים להכניס את הילד למוסד ולכווץ את הלב עם האשמות שלא נגמרות. אבל על זה תקראו לבד וגם על בדידות הגיבורים בעת גירושין, ועוד על המקום שמשפחה והורים תופסים אצל ילדים. ומה קורה עם ילדים מאומצים. זה לא ספר שעושה מניפולציות על הקורא כמו "חיים קטנים" אבל באחד מרגעי השיא של הספר יצא להזיל דמעה של אהבה כי כל הספר הזה כנראה נכתב על אהבה עם המון אהבה. פשוט בלי יומרות להיות משהו אחר מלבד פשוט. ובאמת לא הייתי קוראת אם הספר לא היה נשלח אלי מחבר עם הקדשה מהסופרת. שמחה שקראתי ונראה לי שיש כמה חברים שאני יכולה לספור אותם כאן בסימניה שהיו מאוד אוהבים.”

“כששמעתי שיצא לאורלי סיגל ספר חדש חשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות, הרי שרה מהמושב בבקעת הירדן, בעלת חממות הפלפלים, ועומר השף ( מספרה הקודם "בואי") עדיין כל כך נוכחים בי, והזמן שעבר לא טשטש אותם בכלום." אז כן, זה כוחו של ספר טוב. הדמויות שנצרבות בך, וממשיכות ללוות אותך הרבה אחרי שסיימת את הספר. כי כזו הכתיבה של אורלי. הדמויות שלה לא פלקטיות, הן מלאות באופי, הן עגולות ומתפקעות מרוב חיות. כמו בשני ספריה הקודמים, גם בספר הזה מעמידה אורלי במרכז הסיפור משפחה. ומשפחתיות על כל הטיותיה. המרחב המשפחתי הוא כר נרחב לסיפורים, ואורלי- יודעת לא רק לכתוב סיפורים, מטעמים היא מוציאה תחת ידיה. במרכז הסיפור אורלי ואבי. ירושלמים נשואים והורים לשתי בנות. הוא עוסק בהרכבת מנעולים, ולעיתים גם בפריצתם, והיא מנקה בתים. לכאורה אין קשר בין העיסוקים שלהם, אבל משלח ידם די דומה. שניהם נכנסים לבתים של אנשים אחרים, מגיעים לפינות הכי אינטימיות של האדם, סיפורי חיים והרגלים של אנשים זרים נחשפים בפניהם, כשתוך כדי תנועה הם בוחנים את חייהם שלהם, שסוד גדול מרחף מעליהם, ובדרך עולות השאלות שלא נותנות מנוח לגבי הבחירה שעשו. ויש את נעמי כבדת השמיעה בת השלושים ושש, שהיא ילדה מאומצת, שמתלבטת בקשר למכתב שקיבלה מאמה הביולוגית. כל אחת מהדמויות מחזיקה בסיפור משפחתי שבצורה כזו או אחרת נקטע. ומכל המקטעים האלו יצרה אורלי סיפור אנושי ויפהפה, איחדה אותו לסיפור שלם והדוק, מהוקצע מכל כיוון, והצליבה את הדמויות ביד אומן. וקצת על הכריכה: כי אי אפשר בלי. אהבתי מאוד את הכריכה. אהבתי את זה שהייתי צריכה להתבונן בה שוב ושוב, לתהות על פשר הטשטוש. אבל כמה הוא חכם ונכון הטשטוש הזה! כי כשקוראים את הסיפור, הטשטוש נעלם והכל מתבהר. והסגירה של הספר! אורלי, הכתיבה שלך היא קסם. אבל ממש!”

“ראיתי את הספר כבר פעמים רבות, אבל לאחרונה יצא לי יותר להכיר אותו. מנחת סדנאות כתיבה, היא כתבה את הספר הזה, אז אני קצת לא אובייקטיבית, לגבי דעתי על הספר, ובכל זאת אין רע בלכתוב ביקורת. הסיפור מגולל את סיפורה של אורלי ואבי סוד כמוס לגבי בנם לעומת נעמי שהיא לקויית שמיעה, שלושת הדמויות האלה מחוברות אחת לשנייה, והן גם הדמויות הראשיות. יש לדמויות האלה מעוף וסיפור, כל אחת מהן מציגה רעיון משותף קבלת השונה. אורלי ואבי נשואים לשלושה ילדים ובנם הבכור הוא למעשה עם צרכים מיוחדים והם שמים אותו במוסד מיוחד, שמסתירים אותו בפני כולם, לעומת נעמי שהיא לקויית שמיעה שמאוד רוצה ילדים ומתמודדת עם ההשלכות לגבי אימוצה ופתיחת תיק האימוץ. הרשו לי לציין שחשתי בפריטים אוטוביוגרפים בסיפור, לכן הספר גרף הצלחה, אחד הספרים המרגשים שקראתי. למרות שהייתי שמחה עם הדמויות היו מתפתחות אפילו יותר דמותו של הילד עם הצרכים המיוחדים ונעמי האם היא פותחת את תיק האימוץ או לא? לא היה לי ברור, נהניתי מאוד, אפילו היה שם קטע שמאוד התחבר לי עם תקופה שאנו עוברים.”

“לכל אורך הקריאה בספר בערה בי קנאת סופרים. עזבו רגע את הסיור, תקשיבו לכתיבה - היא מענגת. תיאורים מדויקים ולא מתפלפלים בעומס מטאפורות. משפטים שמפסלים רגש ובכמה מילים מדייקים תחושה. של קרבה או בדידות, של חמלה או גועל. אורלי סיגל עוסקת במשפחה, בתא הזה שהוא כאילו אחיד אך כל כך מורכב ומשתנה. בקרבה ובריחוק שיוצרים התפקידים במשפחתיים - אב, אם, ילד, אח. בין אם קיים ובין אם נעדרים. בסיפור הזה יש חיבור בין שתי משפחות, של אורלי ושל נעמי. של אורלי עם הילד הנכה, עם המשפחה המורחבת העוטפת, עם המוסרת היהודית. ושל נעמי המאומצת, שהוריה התגרשו, והיא לא מצליחה לייצר לעצמה יחידה משפחתית. שתי הגיבורות עוברות מסע כואב לגילוי החמלה ההורית שלהן, כל אחת והמסע שלה. ושתיהן נטועות בהרי ירושלים, בעיר ובמושב. תודה על כתיבה נפלאה.”