את ג'יימס בולדווין סופר אמריקני שחור שחי במאה שעברה 1924-1987 לא הכרתי עד כה. בשנה האחרונה תורגמו שלושה מספריו, לא דבר שבשגרה לגבי סופרים בכלל ובפרט לגבי סופר די אלמוני בארצנו. יש אומרים שהוא מגדולי הסופרים האמריקנים, אז יצאתי לבדוק אם יש דברים בגו.

סיפורים קצרים הם דרך טובה להכיר סופר שאני לא מכיר וכך אני נוהג בדרך כלל, אז לקחתי לידי את "הולכים לפגוש את האיש" קובץ סיפורים ששמו לקוח מהסיפור האח

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הט

הולכים לפגוש את האיש
ג'יימס בולדווין
בספר זה סיפורים קצרים בהם מתמודדים הגיבורים עם היותם שחורים באמריקה. הם סובלים מגילויי גזענות, אפליה ומנסים למצוא את מקומם בחברה. חלק מהסיפורים מתרחשים באווירה כפרית חלק בעיר.
בשני הסיפורים הראשונים מתוארים חייו של ילד תמים.
בהמשך הספר יש גבר צעיר שמתמודד עם קשיים כלכליים וקושי להסתדר בחברה השמרנית הקשה והגזענית. באחד הסיפורים הגבר מלא בזעם,תסכול וכעס על מ

עוד תרגום לעברית של ג'יימס בולדווין ומעולה שכך. ספר שהיריעה שלו מקיפה את ההתבגרות בתוך קהילה אפרו-אמריקאית דתית, את האימה (אין דרך אחרת לומר זאת) של להיות אדם שחור בדרום ארה"ב של שנות העשרים והשלושים, את ההווי של נשים וגברים שחורים צעירים בשנות החמישים והשישים שמצויים בסביבה לבנה ומקבלת (לעיתים רק 'מקבלת') בניו-יורק ובפריז ועוד. זאת אסופה נהדרת, עוצמתית וחשובה שיכולה ללמד איך אפשר לכתוב זהות אך לא