יוצא דופן, אין דרך להגדירו.
אליס ילדה תינוקת בחוץ, בסערה כשחול אופף אותן. שנות השמונים, היא לא אהבה את שמות התקופה המסתיימים בXית- גלית, סלעית, שמרית ושרית וקראה לתינוקת סוּפה. הבת קוראת לאליס בשמה, לא אמא.
אליס המיילדת וסופה (המספרת) גרות במושב הנידח אבריים עמוק בפריפריה, סמוך למנזר וקיבוץ ומעליו שועטת כל יום רכבת מטען. ערב רב ומוזר של יוצאי מרוקו, שפה מתנגנת של סלנג, עברית וטיפת ספרדית שדוברת אליס כולל 'איחו דה פוטה'. סופה היא הדוורית החולמת לכתוב ספר, ובינתיים קוראת כל מה שהיא יכולה וכותבת המכתבים של התושבים ולעתים במקומון "קרן צרות רבות ורעות".
חברי הקיבוץ והמושב לא ממש מסתדרים ביניהם. הראשונים רואים באחרונים זרים, שונים.
ואיזה טיפוסים. דור מבוגר וצעיר. סופה השחיפית, שק עצמות מקרקשות, רבע עוף. רשל היפה והשופעת הנוהגת את הספרייה הניידת ומיכאל, בנם של הרב וחְבּיבָּה הם הדור הצעיר העיקרי. מיכאל הוא צעיר מחונן שסיים דוקטורט, חולם על פוסט דוקטורט באיטליה עם סופה איתו.
משה ברזלים ורעייתו תגידי הם השכנים. סוחר בגרוטאות ברזל גנובות ורעייתו שזכתה לשמה כי כל פנייה שלו אליה מתחילה ב'תגידי'....; דודא, הנרקומן המקומי הבלתי מזיק; פולטי בעל האכסניה המקומית אם אפשר לקרוא כך לאוסף המבנים התמוה בו מתאכסנים אורחיו ומכונה כך על שם הסדרה 'המלון של פולטי'; חביב המבעיר מדי פעם את העשבים בשטחו; אוריאל ויזה המכור לקניית ג'אנק דרך חוברת ההטבות של כרטיס האשראי ומחזיק קז'קל – מאגר של מייבשי שיער, מחבתות, טוסטרים ומה לא; הצולע המקבל ביטוח לאומי וחייב לשכלל מדי פעם את צליעתו כדי שלא יעלו עליו; ברוך המעוקל, מסיבות ברורות. השריף בשל לבושו בנוסח המערב הפרוע.
סגנונו של דודא ממחיש את הסלנג . "ת'יודת למה באתי? ת'יודת? כל הדרך אמרתי: 'ני יגיד לסופה, אני יספר לה, מ'ת כתבת שם"? ועוד פנינים.
האדישות המנומנמת של המושב מופרת כשמירון הנוהג ברכב ענק- התִפלַץ- מגיע לגור עם כלבו רמבו והז'לוב שהוא עוזר חסון, נהג וכלבויניק.
הוא מחדש את הבית, מותח גדרות, משפץ את חזית המכולת העתיקה. ידו בכל ולא כולם אוהבים את זה.מתאהב בסופה למרות פער הגילאים.
מאוחר יותר תיכנס הנזירה נדין לחיי אליס וסופה ועולמן ישתנה. וממש לקראת הסוף שהוא ספק-אמת-ספק-הזיה תגלה סופה דברים שלא ידעה.
הספר לא דומה לאחרים. שופע אווירה שונה, דמיון על רקע מציאות הפריפריה בה גדלה המחברת מתערבבים זה בזה. כתיבה ייחודית. אין ממש עלילה אחת אלא סיפורים קטנים וגדולים של דמויותיו הססגוניות המשתלבים זה בזה.
הסלנג המשוגע של דודא מול העברית המוקפדת של מירון האומר 'סובר' במקום 'חושב'.
הפרקים נפתחים בדף קצר המתאר משהו או מישהו באותיות מודגשות. מחברת הבדו"ם (בדוק ומנוסה) עם פתרונות לתחלואי תבל; השלוּח ומכשפת המוות. רְבָּאבּ- האב הקדמון של כלי נגינה רבים.
מסתיים בנתב"ג ביום בו נופלים התאומים. האם יטוסו לאיטליה?
"יא רבי" אומר נהג המונית בתגובה לחדשות הדרמטיות.

יוצא דופן, אין דרך להגדירו.
אליס ילדה תינוקת בחוץ, בסערה כשחול אופף אותן. שנות השמונים, היא לא אהבה את שמות התקופה המסתיימים בXית- גלית, סלעית, שמרית ושרית וקראה לתינוקת סוּפה. הבת קוראת לאליס בשמה, לא אמא.
אליס המיילדת וסופה (המספרת) גרות במושב הנידח אבריים עמוק בפריפריה, סמוך למנזר וקיבוץ ומעליו שועטת כל יום רכבת מטען. ערב רב ומוזר של יוצאי מרוקו, שפה מתנגנת של סלנג, עברית וטיפת ספרדית שדוברת אליס כולל 'איחו דה פוטה'. סופה היא הדוורית החולמת לכתוב ספר, ובינתיים קוראת כל מה שהיא יכולה וכותבת המכתבים של התושבים ולעתים במקומון "קרן צרות רבות ורעות".
חברי הקיבוץ והמושב לא ממש מסתדרים ביניהם. הראשונים רואים באחרונים זרים, שונים.
ואיזה טיפוסים. דור מבוגר וצעיר. סופה השחיפית, שק עצמות מקרקשות, רבע עוף. רשל היפה והשופעת הנוהגת את הספרייה הניידת ומיכאל, בנם של הרב וחְבּיבָּה הם הדור הצעיר העיקרי. מיכאל הוא צעיר מחונן שסיים דוקטורט, חולם על פוסט דוקטורט באיטליה עם סופה איתו.
משה ברזלים ורעייתו תגידי הם השכנים. סוחר בגרוטאות ברזל גנובות ורעייתו שזכתה לשמה כי כל פנייה שלו אליה מתחילה ב'תגידי'....; דודא, הנרקומן המקומי הבלתי מזיק; פולטי בעל האכסניה המקומית אם אפשר לקרוא כך לאוסף המבנים התמוה בו מתאכסנים אורחיו ומכונה כך על שם הסדרה 'המלון של פולטי'; חביב המבעיר מדי פעם את העשבים בשטחו; אוריאל ויזה המכור לקניית ג'אנק דרך חוברת ההטבות של כרטיס האשראי ומחזיק קז'קל – מאגר של מייבשי שיער, מחבתות, טוסטרים ומה לא; הצולע המקבל ביטוח לאומי וחייב לשכלל מדי פעם את צליעתו כדי שלא יעלו עליו; ברוך המעוקל, מסיבות ברורות. השריף בשל לבושו בנוסח המערב הפרוע.
סגנונו של דודא ממחיש את הסלנג . "ת'יודת למה באתי? ת'יודת? כל הדרך אמרתי: 'ני יגיד לסופה, אני יספר לה, מ'ת כתבת שם"? ועוד פנינים.
האדישות המנומנמת של המושב מופרת כשמירון הנוהג ברכב ענק- התִפלַץ- מגיע לגור עם כלבו רמבו והז'לוב שהוא עוזר חסון, נהג וכלבויניק.
הוא מחדש את הבית, מותח גדרות, משפץ את חזית המכולת העתיקה. ידו בכל ולא כולם אוהבים את זה.מתאהב בסופה למרות פער הגילאים.
מאוחר יותר תיכנס הנזירה נדין לחיי אליס וסופה ועולמן ישתנה. וממש לקראת הסוף שהוא ספק-אמת-ספק-הזיה תגלה סופה דברים שלא ידעה.
הספר לא דומה לאחרים. שופע אווירה שונה, דמיון על רקע מציאות הפריפריה בה גדלה המחברת מתערבבים זה בזה. כתיבה ייחודית. אין ממש עלילה אחת אלא סיפורים קטנים וגדולים של דמויותיו הססגוניות המשתלבים זה בזה.
הסלנג המשוגע של דודא מול העברית המוקפדת של מירון האומר 'סובר' במקום 'חושב'.
הפרקים נפתחים בדף קצר המתאר משהו או מישהו באותיות מודגשות. מחברת הבדו"ם (בדוק ומנוסה) עם פתרונות לתחלואי תבל; השלוּח ומכשפת המוות. רְבָּאבּ- האב הקדמון של כלי נגינה רבים.
מסתיים בנתב"ג ביום בו נופלים התאומים. האם יטוסו לאיטליה?
"יא רבי" אומר נהג המונית בתגובה לחדשות הדרמטיות.