ביקורת ספרותית על קצה מאת גלית דהן קרליבך
ספר מעולה

---

אני נכנסת לחדרו על קצות האצבעות. חרישית. הוא שוכב במיטתו."מי זה?" הוא שואל."זו אני". "את פתחת את החלון?" "אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר". "אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון", הוא כועס, "הם יכולים להיכנס". "מי?" "הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי". "אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד". "תסגרי את החלון אני אומר לך". אני מצייתת וסוגרת את החלון. "שמעת אמבולנס עכשיו?" "לא". "הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו". "לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך". "גם את מנסה להרוג אותי, נכון?" "מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" "אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם. הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור". "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו". "הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"

לא. לא הבנתי. אבל ניסיתי להבין בילדותי, בנעורי ובבגרותי. קראתי הרבה על שיגעון. מאמרים פסיכיאטרים, ספרים שעסקו בהסטוריה של מחלות נפש, היחס לשיגעון, פילוסופיה של השיגעון. הבנתי את ההגדרות, למדתי על תרופות, אפשרויות טיפול. אבל לא הצלחתי להיכנס לראש שלו, להזדהות עם ההרגשה של איבוד הבלמים, לזהות מתי קורה הסוויץ' בין הסתכלות "נורמלית" על המציאות לבין עיוות שהוא חולני. ואולי אין בכלל דבר כזה? אולי מחלות נפש הן המצאה של אנשים נורמליים עד כדי שעמום שחרדים בנוכחותה של חשיבה לא קונבנציונלית ולכן ממהרים לסווג אנשים לתוך קופסאות?
"הייתי צריכה להסתגל למתג שהחדירו לי...למדתי שתחנות כוח משתמשות בתהליך המיתוג כדי לחלק אנרגיה, כדי לדאוג שלא כולה תהיה מרוכזת במקום אחד ותתפרע" כפי אמרה יסכה של גלית דהן קרליבך על הליתיום שלקחה לאחר שאובחנה כלוקה במאניה דיפרסיה.

יסכה פלד היא גיאולוגית שבאה מבית לא פשוט. אביה נפטר בהיותה בת שתים עשרה והותיר אותה עם אמא שהיא אובססיבית למראה שלה ונטולת יכולת לאהוב. סבתה האהובה היא חרשת. כשיסכה מתאהבת עד כדי אבדן חושים ברוברט שהוא ספק ארכיאולוג ספק משיח היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. כשהיא חמושה בליתיום, נפשה נכלאת בין ארבע קירות מרופדים היטב והמתג מוחזק במקומו, מנסה יסכה להתמודד עם העולם ואפילו מצליחה. כשסבתה הולכת לעולמה נותרת יסכה לבדה בעולם, מלבד שטיין, חברו הטוב של אביה. כשהאדמה היציבה מתחילה לנוע תחת רגליה היא פוגשת באראל, המנהיג הנערץ של קבוצת נערים מבתים הרוסים שאראל והחווה שלו הם מפלטם האחרון. האם אראל הוא גם מפלטה של יסכה מהמציאות הקשה או שמא הוא מנהיגה של כת? האמנם מחלתה של יסכה היא אמיתית והליתיום הוא הסכר המונע את התפרצות השיגעון או שהוא כלי בידי החברה שבא לקצץ את כנפיו של מי שיש לו חשיבה מקורית ואחרת? "מי שהתרגל לחיות בצעדים קטנים, מה יעשה בכל המדבר האינסופי שלפניו? הרגלי הקטנים, הקטנוניים, הנתונים בסד של יומיום, הלכו ונסחפו אל תוך האינסוף שסביבי."

הקריאה בספר לא קלה. הכתיבה משתנה לפי מצבה של יסכה. היא דומה לדהירה על גבי סוס פרא. לרגעים היה נדמה לי שהנה הצלחתי לביית אותו ואנו פוסעים אט אט במעבר עלילה בטוחה ורוגעת, ופתראום הוא פותח בדהרה פראית מהירה, מתנתק מכבלי המציאות ודוהר בנפתולי מוח שהוא ספק מדהים ומבריק וספק מעוות וחולני.

מזמן לא נתקלתי בסופרת מבריקה כל כך. הכתיבה של דהן-קרליבך מיוחדת ומשובחת. היא פשוט לשה את המילים כרצונה ובוראת מהם עולם שאין בו חוקים, ובכל זאת יש בו מבנה מסודר של עלילה עם התחלה אמצע וסוף וגם מתח.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על קצה