עפיפונים בשמי שכם

כשהתחלתי לקרוא את הספר עפיפונים, הרגשתי שיש לי סיפור אישי מעניין, אך לא הצלחתי להיזכר בו. הימים חלפו, ניסיתי להיזכר, אך ללא הועיל, ולפתע באופן בלתי מוסבר עלה בזיכרוני סיפור העפיפונים הנשכח שלי, את משמעותו הבנתי כעת באמצעות סיפורו של <mark>רומן</mark> גארי המספר על, ילדות והתפכחות, על חלומות ומלחמות והאהבה אחת גדולה המנסה לשרוד.

בסוף שנות השמונים, האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה גמורה. ה

את הספר הזה קראתי במלחמת איראן (הראשונה?) במנות קטנות בשעות הלילה המאוחרות בממ"ד, בהמתנה לאזעקה הבאה, או לאחריה, כשכולם סביבי נמו את שנתם הטרופה. שמעתי על הספר כבר לפני שנים, אך לא היה לי מושג במה הוא עוסק, ומה תוכנו. ידעתי שגמרו עליו את ההלל, אז אמרתי לעצמי: קצת אסקפיזם לא יזיק. אלא שהעולם שאליו שלח אותי אמיל אז'אר (שמו הספרותי של <mark>רומן</mark> גארי, כידוע) היה רחוק מאסקפיזם – הוא היה מזעזע, מטלטל, ואפילו

המסירות לאמו והפחד לאכזב אותה השאירה אותו בחיים גם כשכבר ארון הקבורה עמד בחדר לספוג את נשימותיו האחרונות.
הוא היה חשוב לעצמו "כקליפת שום", אך למען אמו אין ולו דבר שלא היה עושה למענה. הרצון לרצות אותה הייתה התודה הכי גדולה וההצדעה הכי גדולה שיכל לעשות בחייו למענה.
היא הייתה שחקנית ששיחקה לפניו דרמות גדולות מהחיים עצמם כי הם שניהם היו כמו ספינה טרופה נגד כל העולם וביקשו לנצח בכל מחיר. אמו מלצרה,

על מה הסיפור?

סיכום אוטוביוגרפי של הסופר. במרכז הסיפור נמצאת אימו כמו שמש גדולה שמאירה את האדמה ומחממת אותה מצד אחד, מצד שני יכולה בקלות לגרום לכוויות ושרפות.

על <mark>רומן</mark> גארי הילד הונחו משקולות כבדות מנשוא של צפיות האם. מגיל צעיר מאוד אימו הפצירה בו ובסביבת חייו שהוא נועד לגדולות. כך הוא גדל ,כמובן שבחייו הוא עשה הכל על מנת לעמוד בציפיותיה. לפעמים הצליח ולפעמים כשל, אך השתדל בכל מאודו להיות הי

יום אחד גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. זה היה כשאחת מבנותי למדה בתיכון, וכחלק מעבודת הגמר המסכמת בהיסטוריה הם התבקשו ללכת בזוגות ולראיין קשיש מהסביבה הקרובה על חוויותיו. סבתא שלי היתה אז בת 95, צלולה במידה רבה, בעיקר אם השאלות נגעו לעבר הרחוק ולא למה שאכלה באותו בוקר, והצעתי לראיין אותה. וכך גילינו שהיא לא עומדת בקריטריונים הנדרשים. בעודה נערה היא היגרה עם משפחתה מפולין לפלסטינה, וכך לא היתה

בדרך כלל לכל ספר יש "אישיות משלו", ואני, כקוראת, מתייחסת אליה. אבל לספר הזה יש, כך נראה לי, מספר "אישיויות" שהתחלפו. לפעמים הוא היה סיפור אהבה ששרד מציאות הרסנית. לפעמים סיפור היסטורי על השפעת מלחמה וכיבוש על חיי הכבושים. במקרים אחרים הוא היה אליגוריה ותאור מה שנקרא "רוח האדם". הנושאים כל כך התערבבו לי בקריאה, שלא יכולתי להתייחס אליו כספר שלם. חשבתי שהוא מן יומן-זיכרונות שניהל הסופר, וטווה את זכרו

לא זוכרת ספר שהיה לי כל כך קשה לכתוב עליו, או לקרוא אותו, כמו הספר הזה. מבחינה מסויימת זה לא ספר - זה "Case study". מעניין אותכם לדון בפסיכולוגיה של מי שכל הקורא את הספר הזה יבין שהוא פסיכוטי, סכיזופרן עם קווים פרנואידים ועם מאניה-דיפרסיה לקינוח? מי שבסופו של דבר התאבד אחרי שהשאיר די הרבה ספרים, חלקם נפלאים, שנכתבו לפחות על ידי שתיים מדמויותיו? מי שהשאיר הסברים בכתב - כולל הספר הזה - להחלטה להתאבד

שש קומות מפרידות בין פריז הרומנטית ופריז האמיתית, בין בדיה ומציאות, בין אחד האדם ועלובי החיים.

בדידות, מחסור וסוד אפל, הם מנת חלקו של מומו, ילד ערבי יתום שהחיים גזלו ממנו את ילדותו.
היצירה מגוללת את מהלך חייו בשכונה הצבעונית בלוויל, ואת קשריו המיוחדים עם הדרים בה (בדגש על פטרוניתו, הגברת רוזה).

<mark>רומן</mark> גארי (ששם עטו הוא אמיל אז'אר), היטיב להשתמש במומו כמספר. באמצעותו חושף הוא בכנות השמורה

***



הספר הזה הוא על העניין העדין ההוא, שקורה, על פי השמועה, לגברים. זה שאחריו אתן אומרות, "אוי, יקירי, זה ממש בסדר. זה באמת בסדר. כנראה אתה מוטרד ממשהו, אין מה לדאוג". זה שאחריו, גברים מרגישים שכנראה נגמר העולם. עבורם, לפחות. ואם זה קורה לגברים חזקים, כובשים, מנכ"לים גדולים, חברי כנסת, ראשי ממשלה, אז בכלל חרב עליהם עולמם. לא שצריך להקל ראש באנשים הפשוטים שזה קורה להם. פועלים. מובטלים. הומלס