“***



הספר הזה הוא על העניין העדין ההוא, שקורה, על פי השמועה, לגברים. זה שאחריו אתן אומרות, "אוי, יקירי, זה ממש בסדר. זה באמת בסדר. כנראה אתה מוטרד ממשהו, אין מה לדאוג". זה שאחריו, גברים מרגישים שכנראה נגמר העולם. עבורם, לפחות. ואם זה קורה לגברים חזקים, כובשים, מנכ"לים גדולים, חברי כנסת, ראשי ממשלה, אז בכלל חרב עליהם עולמם. לא שצריך להקל ראש באנשים הפשוטים שזה קורה להם. פועלים. מובטלים. הומלסים, אפילו.
כי העניין ההוא, אתם יודעים, הוא לא רק העניין ההוא. זה סמל. סמל לא רק לגבריות, אלא גם לעצמיות, ליכולת להתגבר, להרים ראש, להמשיך. להיות איש, לא לוותר. לעמוד איתן. אחרת, אחת היא - הגעת לשיא, ומכאן והלאה, זו רק ירידה במדרון התלול, המרוכך, האימפוטנטי, שאין ממנו חזרה. עד החידלון.

וזה רומן גארי, כן? זה שכתב בין השאר את "עפיפונים", "חרדתו של המלך סלומון" ו"כל החיים לפניו" (חה! שמות אירוניים למדי, אם חושבים על זה). אותו רומן גארי שפוצץ לעצמו את המוח בגיל 66, שנים ספורות לאחר שסיים לכתוב את הספר הזה. אני מניח שיש גם קווי דמיון לא מעטים בין אישיותו ותפיסותיו של גיבור הספר לבין אלה של גארי עצמו.
אני מדגיש שאת הספר כתב רומן גארי מכמה סיבות. האחת היא שיש פה משפטים שרק רומן גארי יכול לכתוב. מהפנטים ביופי שלהם. שהוא מצליח, בכתיבה העדינה והחכמה שלו, לגעת בכמה אופנים שונים בנושא הרגיש, שלא לומר מביך, הזה. כמו כאן: "לחיות, פירושו תפילה שרק אהבת אישה יכולה להיעתר לה". או "האושר הוא פשע יצרי: הוא תמיד מחסל את הקודמים לו. בכל פעם שהתאחדנו בדממת מצולות המותירה למלים לעשות את מלאכתן על פני השטח, ורחוק מאוד, שם למעלה, צפות אלפי החכות של היומיומי לשווא, ועליהן פתיונות של הנאות קטנות, של חובות ושל אחריות...". מצד אחד הוא בוטה, וציני, ומעיז. מצד שני, הוא דווקא חם, ורך, ומלא אהבה, ופגיע מאוד. התוצאה מעניינת, לעתים מרגשת, אבל בקריאה עכשווית, גם קצת מיושנת. המיניות בשלושים השנים האחרונות עברה לפחות שתיים או שלוש מהפכות גדולות, בעקבות מחלת האיידס, והמצאת הוויאגרה (מה שמעורר, במאגר מוסגר, זעם רב אצל ארגוני פמיניסטיות זועמות שטוענות שהוויאגרה הומצאה בעיקר כדי לאפשר לגברים אירופאיים זקנים לצאת לחופשות סקס פדופיליות מאורגנות במזרח הרחוק. תוספת קטנה שלי - במקום למות בשקט אימפוטנטי וטבעי בביתם שבכפר). היום, אני רק יכול להניח, ירידה בכוח הגברא אינה גזר דין סופי באופן שמרמז עליו שם הספר, אם כי ישנם דברים אחרים שגורמים לתחושות דומות, גם אצל גברים וגם אצל נשים.

הייתי בחתונה אתמול בערב. היה שמח, והאוכל היה טעים. ועשיתי את מה שאני תמיד עושה בחתונות - התבוננתי באנשים. כי בחתונות, זה הכי בולט, העניין הזה של דור הולך ודור בא. יש את אלה שמתחתנים, יחד עם כל הצעירים שרוקדים ומשתכרים ומשתוללים ושמחים. ויש את אלה שכבר מתו. טכנית, הם עוד נושמים, אולי. יושבים דוממים ליד השולחנות, עיניהם לטושות במתרחש על רחבת הריקודים, ופניהם רציניות, רציניות. אפורות. זמנם עבר. תוקף כרטיסם, פג.


****”