ביקורת ספרותית על כל החיים לפניו [מחודש] מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר טוב

---

את הספר הזה קראתי במלחמת איראן (הראשונה?) במנות קטנות בשעות הלילה המאוחרות בממ"ד, בהמתנה לאזעקה הבאה, או לאחריה, כשכולם סביבי נמו את שנתם הטרופה. שמעתי על הספר כבר לפני שנים, אך לא היה לי מושג במה הוא עוסק, ומה תוכנו. ידעתי שגמרו עליו את ההלל, אז אמרתי לעצמי: קצת אסקפיזם לא יזיק. אלא שהעולם שאליו שלח אותי אמיל אז'אר (שמו הספרותי של רומן גארי, כידוע) היה רחוק מאסקפיזם – הוא היה מזעזע, מטלטל, ואפילו מפלצתי במובנים מסויימים. אסקפיזם, לא מצאתי, אבל חווית קריאת קשוחה, בהחלט.

אני מניח שרובכם מכירים את סיפור המסגרת. מומו, מוחמד, הוא ילד ערבי, גדל בבית של גברת רוזה, יהודיה קשישה, ניצולת שואה, בשכונה קשה של מהגרים ופועלים ברובע בלוויל בפריז. גברת רוזה, שבצעירותה התפרנסה מהמקצוע שפרנס נשים רבות, לרוב בלית ברירה, מימי קדם ועד היום, מטפלת בילדים של חברות למקצוע, ביניהם מומו. בין רוזה למומו מתרקם קשר אנושי מיוחד במינו על רקע תנאי החיים הקשים והחריגים, וככל שמתקדמת העלילה רוזה ומומו מחליפים תפקידים, ורוזה, בשל מצבה הרפואי, הופכת ליותר ויותר תלותית במומו.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מומו, ילד שחושב שהוא בן עשר, וזה סגנון שמאתגר אותי. אני מתקשה לבטוח באמינותן של דמויות מדובבות, בעיקר של ילדים, שתמיד מרגישים לי קצת בוגרים לגילם. לא הייתי אומר שהסגנון אנכרוניסטי, אבל הוא הרגיש לי קצת חורק פה ושם. ואף על פי כן האמת ניתנת להיאמר. הכתיבה מושכת וקולחת ובין התיאורים הקשים, הדמויות הססגוניות והאומללות הקיומית, גארי מצליח להציג בפני הקורא את קיומו של היופי בתוך הכיעור והאושר בתוך העליבות. יש בכתיבה כנות, יש בה תמימות ופיכחון גם יחד, ויש בה אהבה שאינה תלויה בדבר. מבלי לחשוף פרטים ולפגום בקריאה, אומר שבשלב מסוים מתרחש טוויסט קטן שמסביר (ואולי מצדיק) את הפער בין גילו של מומו לבין הקול המספר – ואני מניח שזה מהלך ספרותי מכוון של גארי.

יש לציין שאחת הדמיות בספר, חמיל הזקן הסנילי והעיוור, אוחז תמיד בספר של ויקטור הוגו מחבר "עלובי החיים", ואף מכנה את מומו "הוגו" לא פעם, וזה כמובן לא במקרה. מומו הוא ז'אן ולז'אן של המאה ה-20, חי בשוליים, שקוף, שורד, וכמוהו גם הוא חי לפי קודים מוסריים חמים ופרועים. מסתבר שכמו עלובי החיים, גם כאן יש אמירה נוקבת על מה שקורה בשוליים של העולם המודרני לאחר שהחלומות הצרפתיים על אחוה ועל הרפובליקה החדשה התפוגגו.

את סצינת הסיום של הספר קראתי בשעת לילה מאוחרת, לא יכולתי לעצור, ולקח לי קצת זמן להבין מה אני קורא. היא מחרידה, על גבול המקברית, מצמררת ועוצמתית.
"כל החיים לפניו" מטלטל – אך לא במובן הסנסציוני של המילה. הוא חושף את הפינות החשוכות של החיים האנושיים ומנסה למצוא בהן חמלה. יש בו אולי חולשה של אמינות, אבל עדיין, הספר מפגיש את הקורא באופן חשוף עם עולם קודר ומלא עליבות, ועם דמויות מהשוליים החברתיים, שעל אף הכל מספרות סיפור אוניברסלי על אהבה לא שגרתית, על זיכרון, הישרדות וזהות. הקריאה לא תמיד קלה, אבל מהדהדת גם לאחר הסיום.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על כל החיים לפניו [מחודש]