הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העני

<mark>ר"ג' פלאסיו</mark> מוכרת לכם מ'פלא' ומכל גילגוליו השונים. הספר הזה איננו קשור ל'פלא'. הוא פשוט 'פוני'.
אם תחברו את שני השמות, תקבלו את המילה 'פלאפוני', שזה הפלאפון שלי. אבל בספר 'פוני' אין פלאפון, יש פוני. אין מכוניות, יש סוסים, ביניהם סוסי פוני. והטכנולוגיה הבסיסית רק בחיתוליה.
עלילת הספר מתרחשת בתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית, אי שם במאה ה-19. הכל היה פשוט אז, לא כמו החיים היום, וכך גם הספר הזה,

לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופטים.
קבענו נורמה. מהמילה "נורמלי". אבל מה זה נורמלי?
נורמלי זה נפוץ.
אתם יכולים לראות את זה בכל מקום. המיעוט הוא הקבוצה שסולדים ממנה. זה מתבטא באלפי דרכים; בין אם זאת נטייה מינית, גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים, תחביבים, דפוס אישיות מסוים, דברים שאנחנו צריכים לאהו

בהתחלה היה "פלא". והוא היה חכם, מרגש ונוגע, צובט אבל גם נושך. ספר נפלא.

אחר כך היה הסרט, הוליוודי כמובן, ואז הגיעה מהדורת הספר החדשה "פלא-עטיפת הסרט".

אחר כך היה "כל אחד הוא פלא" – גרסה מיוחדת לילדים. רגע, ומה עם פעוטות וטף? מה, הם לא בני אדם?

אחר כך היה "אוגי ואני", וריאציה שונה על פלא, כי אם יש תרנגולת שמטילה ביצי זהב צריך לנצל אותה עד הסוף, לא ככה?

אני מתאר לעצמי שבהמשך נזכה לפלא

רב מכר של הניו יורק טיימס...
"מופלא, מקסים, מרגש" (וול סטריט ג'ורנל)...
"הספר שישנה את החשיבה שלכם" (פבלישרס ויקלי)...
"אי אפשר להניח מהיד" (עוד איזה עיתון אמריקני. לא שזה משנה. הספר לא ביד שלי ואני ממילא ממציא הכול)...
ובכל זאת, אמממ, טוב, אי אפשר להניח אותו מהיד. אני יודע שזה נשמע לכם מוכר.

בגן שבו אני מתנדב יש ילדה קטנה, חמודה, נקרא לה יעל. היא בת שלוש כמעט. מבריקה, קצת מניפולטיבית (ט

ג'וליאן, 2020. ז'וליין, 1945. 75 שנים של חיים מבעד לשמות.

הרי ידוע שלכל אדם יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו. אבל מה אם מאחורי השם הזה נחבא עולם שלם של היסטוריה?

השבוע קראתי את הספר החדש של <mark>ר"ג' פלאסיו</mark>, מי שהביאה אל העולם את יצירות המופת: "פלא" ו"אוגי ואני". הפעם – רומן גרפי מדהים ביופיו ובמסריו.

באופן מדהים מצליחה שוב פלאסיו להעלות אל פני השטח נושאים כה חשובים. זה מופלא בעיניי ש

זו בדיחה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מישהו שמותר לו לספר אותה והוא גם מישהו שיספר אותה בחינניות, הרי זהו אוגוסט פולמן. אוגי. הפלא.

מי שנפשו רגישה מדי, מוזמן לדלג.


אבא של משה הקטן שזה עתה נולד בא לבקר אותו בתינוקיה. הוא נכנס למסדרון ארוך-ארוך עם הרבה-הרבה דלתות.
על הדלת הראשונה הופיע שלט: 'שמור לתינוק של בר רפאלי ומאט בומר שיהיה התינוק המושלם עלי אדמות' (הוא כנראה לא יבוא לעולם אבל

נער גדל גוף הולך ברחוב. הליכתו מפחידה; צווארו מתנדנד מצד לצד, וכל גופו כפוף. עיניו בוהות. כל הילדים מפחדים. רצים. מתחבאים. יש שמועות. הוא חולה נפש. אל תתקרבו.
הוא בסך הכל נער.

ילד בן שש יושב על כיסא תינוקות. ראשו גדול, גופו קטן, זרועותיו קצרות; נראה שכפות ידיו יוצאות מכתפיו. ההורים הביולוגים נטשו. הילד מחייך, ומראה הפנים הבוגרות כל כך, השתולות בגוף לא-להן; אנשים רואים, ומשפילים מבט.
הוא בסך

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים