ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו

---

רב מכר של הניו יורק טיימס...
"מופלא, מקסים, מרגש" (וול סטריט ג'ורנל)...
"הספר שישנה את החשיבה שלכם" (פבלישרס ויקלי)...
"אי אפשר להניח מהיד" (עוד איזה עיתון אמריקני. לא שזה משנה. הספר לא ביד שלי ואני ממילא ממציא הכול)...
ובכל זאת, אמממ, טוב, אי אפשר להניח אותו מהיד. אני יודע שזה נשמע לכם מוכר.

בגן שבו אני מתנדב יש ילדה קטנה, חמודה, נקרא לה יעל. היא בת שלוש כמעט. מבריקה, קצת מניפולטיבית (טוב, היא בת בכורה), מאוד יצירתית ומאוד אוהבת את צוות הגן. וזה הדדי.
אלא מה? ליעלי יש תסמונת לא כל כך נפוצה בשם עיני חתול. תסמונת גנטית שנובעת מכרומוזום 22 מיותר. היא מתבטאת בבעיות בחיך (כרגע יש ליעל קנולה והיא מוזנת דרך גסטרו. אני מקווה שאתם לא יודעים מה זה). ומעבר לזה, ליעלי, הילדה הכי מתוקה בגן, אין סנטר, יש נקודה לבנה עכורה באישון, ויש מעין תנוכי אוזניים באמצע הלחיים. היתה מישהי בגן שהתעלפה כשראתה אותה בפעם הראשונה.
ואני חייב להגיד לכם: בעיני היא יפה. ממש יפה. גם אני נרתעתי בפעם הראשונה שראיתי אותה, ואני יודע שההורים שלה סובלים מאוד מילדים וגם מבוגרים שלא ניחנו בעודף טקט. אבל היא יפה. באמת. כשהיא מחייכת אני נמס. כשאני מספר סיפור היא מתרגמת אותי לשפת סימנים במהירות כזאת שאני בקושי עוקב (אני מכיר רק סימנים בסיסיים כמו עוד, די, לאכול, גן, הביתה, ללכת, לקום, לישון... אבל יעלי עובדת על זה, ותסמכו עליה).כשהיא צוחקת (מתנשפת. היא לא באמת יכולה לצחוק) כל הגן צוחק איתה. לפעמים אני רוצה לומר את זה להורים שלה. איך זה כשאף אחד, אף פעם, לא אומר לך איזה ילד יפה יש לך?

אוגוסט פולמן מסרב לתאר את עצמו, בטענה שכל מה שנדמיין יהיה טוב יותר מהמציאות. בכל זאת מופיעים תיאורים בספר שמהם אפשר להסיק שאפילו יעלי נראית יותר טוב. אבל עדיין... נראה לי שלאיזבל ונייט יהיו הרבה חוויות להחליף עם ההורים של יעלי.

והנה החלק הכי גרוע. לאוגוסט יש אחות. יעלי היא הבכורה, וכנראה לעולם לא יהיו לה אחים, כי הרופאים לא יכולים להבטיח שהתסמונת לא תכה שנית. ההורים של יעלי חרדים, ולכן לא יפילו אם יגלו תסמונת אצל העובר. הם פשוט לא ייכנסו להריון. גם ככה שתי המשכורות שלהם מכסות בקושי ניתוחים בריאותיים ופלסטיים שהקטנטנה הזאת עברה כבר בשנתיים ומשהו שבילתה כאן על פני האדמה.

כשקראתי את הספר הזה, יעלי עמדה מולי כל הזמן. החיוך המתוק. העיניים הכהות המבריקות, מלוכסנות קצת בצדדים, מנוקדות בעיגול לבן עכור. השער הכהה החלק. התמימות שתתחלף כשתגדל בהבנה. בכאב. במרירות.
פעם דיברתי עם אמא שלה והיא סיפרה לי שהם יוצאים לגן השעשועים - לא, לא עם קסדת אסטרונאוט - בשעות מאוד מאוחרות. ולא כי הם מתביישים. הם לא. הם מדהימים איתה וגאים בה ולא מסתירים אותה בכלל. הם היו שולחים תמונה שלה על כרטיס ברכה, לא של הכלב. פשוט בגלל שלא כל כך כיף לשחק כשמצביעים עלייך, מתלחשים, צוחקים, והבלתי נסבלים גם משמיעים קולות הקאה וקוראים לך בשמות. ואבא שלה הוסיף בדמעות שלפעמים הוא שואל את עצמו האם טוב שהיא נולדה תקינה קוגניטיבית. אולי עדיף היה לה להיות קצת יותר עיוורת למה שקורה סביבה.

בכל אופן. זה ספר מקסים. הוא מקסים כי אין בו המון רחמים. רחמים הם לכל היותר המצת שמביא אנשים להתקרב אל אוגוסט, אבל מרגע שהם מכירים אותו הם אוהבים אותו כי הוא הוא. מצחיק, ידידותי, מלא בהומור עצמי במקום ברחמים עצמיים. וככה זה באמת. אני יודע מניסיון שחברות על בסיס רחמים לא מחזיקה מעמד בתנור. ואני גם יכול להבטיח שיש סיבה לאהוב אנשים שכבר מגיל שלוש מבינים שמראה זה לא הכל. הרי רובנו קולטים את זה הרבה אחר כך.

הוא מקסים גם בגלל הדמויות.

אוגוסט הוא אוגוסט. אני לא אתאר לכם אותו. איך שלא אתאר, זה יישמע פחות טוב ממה שהוא באמת.

ג'ק וויל נהדר בעיני דווקא מפני שהוא לא מושלם. דווקא בגלל פליטת הפה שלו בהלואין.
ג'ק ראה את אוגוסט עוד לפני החטיבה, בפארק משחקים כמה שנים לפני כן. הפנים של אוגוסט גרמו לאח הקטן שלו סיוטים במשך שנה. ג'ק מחליט לעזור לאוגוסט מתוך הבנה שאם אפילו ילדים טובים כמו אח שלו מגיבים בצורה כזאת, החיים של אוגוסט פולמן בבית הספר הולכים להיות קשים.
גם את זה אני אוהב. זה נכון. במלוא הכוונות הטובות, יש תמיד דברים שיגעילו אותך. איך הולכת האמרה של סאמר דוסון? אם הצלחת לעבור את חטיבת הביניים בלי להעליב אף אחד - שיחקת אותה.
(אגב, באמת קוראים לו ג'קלופ? בבקשה בבקשה תגידו לי שלא. זה שם מזעזע.)

אם כבר מדברים. סאמר. היא מקסימה, אני מודה. אבל זה בערך כל מה שהיא. לא אישיות ולא קונפליקט. ולמה היה צריך שהיא תהיה יתומה? גם ילדים לא יתומים רגישים לפעמים.
אני בכל זאת מחבב אותה, כי אי אפשר שלא. היא נחמדה מדי. אבל איך לומר? היא נחמדה מדי. אני שמח בשביל אוגוסט שיש לו אותה, אבל לטעמי היה אפשר להשמיט אותה בלי נקיפות מצפון.
דבר אחר מעניין בפרקים שלה: הימנה צ'ין, ילדה מהכיתה, אומרת לה "סאמר, את קדושה. אני לא הייתי מסוגלת לעשות מה שאת עושה". אני לפחות ראיתי עד אז את הימנה צ'ין כילדה די מגעילה. אבל הנה - היא חושבת שזה דבר נכון. היא פשוט לא מצליחה להביא את עצמה לעשות אותו.
נו טוב, הלוואי שהאנושות כולה היתה נמצאת במצב של ידיעה מה הדבר הנכון לעשות, גם אם עוד לא בעשייה עצמה.

ויה. אף על פי ש"האח/ות של" החולה, הנכה, המסכן וכו' הוא מסחטת רגשות ישנה ומעצבנת (רק לדוגמה: שומרת אחותי), ויה יוצאת מזה די יפה. היא לא מתלוננת, אפילו לא בינה לבין עצמה. אולי ממש קצת. כל כך כל כך אהבתי את מה שסבתא שלה אומרת לה. תרשו לי לצטט.
...ואז סבתא שלי אמרה שהיא רוצה לגלות לי סוד: היא אוהבת אותי יותר מכל אדם אחר בעולם.
"אפילו יותר מאת אוגוסט?" שאלתי.
היא חייכה וליטפה את השיער שלי, כאילו היא חושבת מה לומר.
"אני אוהבת את אוגי מאוד מאוד," היא אמרה בשקט. אני עדיין זוכרת את המבטא הפורטוגזי שלה, את הריש המתגלגלת שלה. "אבל לו יש כבר הרבה מלאכים ששומרים עליו. ואני רוצה שאת תדעי שלך יש א ו ת י... שאני שומרת ע ל י י ך. אוקיי, מנינה קרידה? אני רוצה שאת תדעי שאת מספר אחת בשבילי. את..." היא השקיפה אל הים ופרשה את הידיים שלה קדימה כאילו היא מנסה ליישר את הגלים. "את הכול בשבילי. את מבינה אותי, ויה? את הכול בשבילי."

ג'סטין. למה מיותר? בכלל לא. הוא - ומירנדה - משקפים טוב מאוד את מה שאולי משפחת פולמן לא מרגישה בפנים: שזאת משפחה נהדרת, של אהבה וחום. הרי כולנו יודעים שלידת ילד עם פנים כאלה יכולה גם להוביל לגירושין.
נדמה לי שאם נשאל את ויה, אהבה לא תהיה המילה הראשונה שבה היא תגדיר את המשפחה שלה. אולי המילה הראשונה תהיה אוגוסט.
(אני נשבע לכם, לפעמים אני יכול לדמיין את המילה יעלי סובבת סביב ההורים שלה במין ענן. דאגות, תקוות, בכי, מה שלא תרצו. זה כל כך נוכח בכל רגע בחיים שלהם, שבשלב מסוים קשה לראות בהם משהו מעבר ל"ההורים של יעלי".)

מירנדה היא בעיניי דמות לא שטוחה בכלל. היא מאוד נגעה בי. קל לאהוב מישהו דו שכבתי אם מבחוץ הוא נראה מוזר ומבפנים הוא נפלא. אבל מישהי שנראית כמו פרחה מטומטמת ובארנק שלה יש תמונה של מייג'ור טום? מישהי שמצלצלת אל ילד בן עשר שאין לו הרבה חברים כדי לומר שהיא מתגעגעת ושיצלצל אליה מתי שיתחשק לו? איכשהו שכבה חיצונית כזו יותר קשה לחדור. כלומר, להיות מגעילים לחלשים, למכוערים, לאנשים עם לקויות שונות ומשונות - זה לא יפה, נכון?
אבל להתייחס בבוז למקובלים, לנוצצים, למי שאבא שלי קורא "איסתרא בלגינא" (הסבר בנ.ב.) - זו זכות שתמיד ניכסתי לי בקלות. ונדמה לי שלא רק אני.

המעברים בין הדמויות הם עוד נקודה. הם מלווים בציורים - מקסימים בעיניי - של הדמות. עם עין אחת. מה העניין עם העין האחת הזאת, שמופיעה גם על הכריכה? חריגה מהמקובל? הזמנה לשנות קצת את זווית הראיה שלנו? אני לא יודע. אבל לא צריך להבין כדי לאהוב. קטעים משירים או מספרים מופיעים מתחת לציורים. רובם נהדרים. חוץ מהמלט. אני שונא את המלט. בכלל, שייקספיר טוב לציטוט של שתי שורות לכל היותר. מעבר לזה הטקסט כבר כבד מדי.
הנה כמה קטעי שירים. את הציורים לצערי אי אפשר להביא כאן.
"שכחתי שאולי עוד אראה / כל כך הרבה דברים יפים / שכחתי שאולי עוד אגלה / מה צופנים לי החיים" (מירנדה)
"לפעמים אני חושב שהראש שלי גדול כל כך כי הוא מלא בחלומות" (ג'סטין)
"והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד. רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין" (ג'ק. את זה הכי אהבתי. אחרי הלואין.)
והשיר בעמוד הראשון, זה שעל שמו נקרא הספר:
"רופאים באו מעיירות רחוקות / רק כדי לראות אותי / הם עומדים ליד המיטה שלי / לא מאמינים למראה עיניהם / הם אומרים שאני בוודאי / אחד מפלאי הבריאה / ועל אף כל ידיעותיהם / אין להם שום הסבר" (אוגוסט. כמובן. פלא גנטי. הסתברות של אחד לארבעה מליון. אני מכיר גם ילד שהתסמונת שלו (חילוף בין כרומוזומים 22 ו25) נדירה עוד יותר ויש רק עשרה מקרים מתועדים שלה, אבל זה לא מתבטא במראה שלו. למזלו.)

לכל דמות יש סגנון ביטוי קצת שונה, אבל לא בצורה חדה (כמו במישהו לרוץ איתו למשל). בגבול הנורמה. למשל, הפרקים של ג'סטין כתובים כולם בזמן הווה ולא בעבר, וללא מרכאות בדיאלוגים. מה שכן, למה ג'ק אומר יותר כאילו מסאמר? אני חושב שבנות אומרות יותר כאילו. ככה נראה לי כאילו.

ממש רציתי לצטט פה עמוד וחצי מהספר - העמודים שבהם אנחנו שומעים לראשונה על מר פלוצקר - אבל אחרי שהקלדתי את הקטע עם סבתא של ויה שהיה בקושי רבע עמוד, הבנתי שנסחפתי. אז אם אתם עומדים בספריה ומתלבטים, תפתחו בבקשה עמודים 20 21 ותקראו, ואחר כך תחליטו.

יש בספר הזה משהו שמזמין ביקורות ארוכות, אבל אני הולך ממש להיסחף. כי נתקלתי פעם בקטע מעורר מחשבה שכתבה אמילי פרל קינגסלי, אמא לילד עם תסמונת דאון. יכול להיות שכבר ראיתם אותו. יכול להיות שהוא כבר יצא לכם מהאף. אני מצרף אותו בנ.ב. ומי שרוצה יקרא.


בכל אופן, בשם יעלי שעדיין לא קוראת, בשם ההורים שלה שכחרדים כנראה לא ייתקלו בספר הזה, וגם בשם עצמי. ר"ג' פלאסיו, הבנת הרבה יותר משציפיתי שתביני. תודה.


נ.ב. 1. "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" הוא ביטוי ארמי שמשמעותו מטבע בכד (ריק) קורא קיש קיש. או בעברית מדוברת, כשיש בכד מטבע בודד הוא מקרשקש בקולי קולות - כשהכד מלא הוא לא משמיע קול. אנשים שעושים המון רעש הם בדרך כלל איסתרא בלגינא. וזה גם נשמע מסתורי ומבולגן, ומאוד מאוד ידעני, אז למה לא.

נ.ב. 2. איך אנשים כמו דאון, טורט, קרויצפלד ויעקב מרגישים? זה לא מזעזע שקוראים לתסמונות או למחלות על שמך? מילא תרופה או חיסון. אבל תסמונת? מחלה? זה אפילו יותר גרוע מהכשרויות שהובילו לשיר ההיתולי של אורי אורבך: "עוף הרב אוירבך / כנפיים הרב אוירבך / חזה הרב אוירבך / אילו אני הייתי הרב אוירבך / לא הייתי מרשה שיעליבו אותי כך". מה שנכון נכון. ציטטתי מהזיכרון, הטעויות על חשבוני.

נ.ב. 3. הקטע המובטח.

לעיתים קרובות אני מתבקשת לתאר את החוויה של גידול ילד עם צרכים מיוחדים, כדי לנסות לעזור לאנשים רגילים שלא מכירים חוויה יחודית זאת להבין, לנסות ולדעת מה ההרגשה. אז זה כך:
כשעומד להיוולד לכם תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדית באיטליה. אתם קונים מפה וספר הדרכה, ומתכננים תכניות נפלאות של מה תעשו ולאן תלכו: הקולוסאום, "דוד" של מיכלאנג'לו, הגונדולות בוונציה... אתם אפילו לומדים להגיד מספר משפטים באיטלקית, ואתם מתרגשים מאוד מהחוויה הצפויה לכם.
חסרי סבלנות אתם כבר להוטים לצאת, והנה מגיע היום המיוחל. נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך וכמה שעות אחר כך המטוס נוחת, והדיילת אומרת: "ברוכים הבאים להולנד".
"הולנד?" אתם שואלים, "מה זאת אומרת הולנד? אנחנו אמורים להגיע לאיטליה, כל חיינו חלמנו להגיע לאיטליה". אבל היה שינוי בתוכנית הטיסה, אתם בהולנד וכאן אתם צריכים להישאר.
הדבר החשוב הוא שלא הביאו אתכם למקום נורא או דוחה, מלא במגיפות, רעב או מחלות אחרות. זה רק שהגעתם למקום שונה מזה שתכננתם.
עכשיו אתם צריכים לצאת ולקנות מדריך אחר, מפות אחרות, וללמוד מילים בשפה שונה. ואתם פוגשים אנשים שמעולם לא פגשתם בעבר.
אכן מקום שונה. אולי איטי יותר מאיטליה, אולי פחות מהודר או ראוותני. אבל רק מקום אחר.
לאט אתם מתאוששים, לוקחים נשימה עמוקה ומתחילים להתבונן מסביב, ורואים שבהולנד יש טחנות רוח, ופרחים מרהיבים. בהולנד יש אפילו אמנים מפורסמים.
עדיין, אנשים שאתם פוגשים מסביב עסוקים בלנסוע ולחזור מאיטליה, מתארים איך בילו שם נפלא, ובשארית חייכם תמיד תאמרו: "כן, שם גם אנחנו היינו אמורים להיות, כך תכננו". והכאב על אותו חלום אבוד ילווה אתכם תמיד תמיד.
הנקודה החשובה היא שאם תבזבזו את חייכם בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכלו לראות ולהנות מכל הדברים הנפלאים והיחודיים שיש לה ו ל נ ד להציע לכם...

נ.ב. 4. כשאתם רואים ילדה כמו יעלי. מדריך הוראות שימושי.
אם אתם נגעלים. אל תנסו להתקרב. תלכו. עדיף להתרחק מיד מאשר לנסות לבלוע את הבחילה.
אם אתם מופתעים אבל לא יותר מזה - טוב מאוד. תחייכו. בניגוד לאינטואיציה, אפילו כדאי לשאול מה בדיוק יוצר את המראה החריג. הרי הפיל בחדר קיים ממילא. התייחסות ישירה אליו תקל על כל הצדדים.
אם אתם מצליחים אפילו לראות מעבר, אם לאדם הזה מאחורי קסדת האסטרונאוט יש משמעות בעיניכם: עשו לי טובה ותגידו את זה להורים שלו. אין כמעט אף אחד בעולם שיגיד להם את זה.
ודבר אחרון, שוב מנוגד לאינטואיציה. אם אתם חייבים להיות בחיכוך מתמיד עם יעלי או אוגוסט או כל אחד אחר, ובכל זאת הבחילה חזקה מכם. זה בסדר. אני אפילו חושב שמותר לכם להתייחס לזה. תגידו, "אני מצטער. אני עוד לא רגיל לפנים שלך". הרי הרתיעה שלכם נראית לעין. חשוב שתעבירו למי שזה לא יהיה, שאתם נרתעים מהמראה שלו, אבל לא ממנו עצמו. זה בהחלט עושה את ההבדל.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על פלא