ביקורת ספרותית על חשיפה - הסדרה הקטנה # מאת ז'אן-פיליפ בלונדל
ספר מעולה

---

הרגע בו חשפתי את פלג גופי העליון לעיניה של ציירת פורטרטים.

מה היא מצאה בילד הבישן והמגושם, בעל דימוי גוף נמוך, שישב מולה בפסיביות והמתין בסקרנות לדמותו שהלכה ונבראה על כן הציור, כניסיון פיענוח צפונות נפשו המבולבלת בקו התפר בין ילדותו לראשית נעוריו, וגם של הציירת הצעירה כנפש אבודה.

היא הביטה אל פני וגופי בריכוז כחולקת סוד משותף, ניסתה לגעת ברגשותיי ולפענח את תחושות ילדותי ונעורי המתעתעים. המבטים האילמים שהחלפנו גרמו לתשוקת נעורי הראשונית, להציף את גופי ונפשי, כרטט שעלה מתוך פנים הבטן והחל לטפס במעלה עמוד שדרתי לראשי, תחושה נעימה שהפתיעה, ריגשה ושינתה את חיי.

כיום לאחר שנים, אני סבור שבאמצעותי היא ניסתה לשחזר את תחושות נעוריה, שכעת אני יודע שהיו פצועות, סבוכות ומבלבלות, ומשם היא העבירה אותם באורח פלא, בתהליך התמרה מסתורי לפורטרט שלי שהלך והתהווה על גבי הקנבס, במשיכות חזקות ומתפרצות של עפרונות פחם שחור.

על המבוכה וההתעוררות הזאת, מבוסס ספרו של ז'אן - פיליפ בלונדל (אותו אגב אנחנו מכרים ברכבת הבוקר לפריז), חשיפה. אלא שפה מדובר בתהליך הפוך של הצבת אדם בוגר כמודל לצייר.

לואי קלרה, הוא מורה, הנושק לשנות הששים לחיו, החיי בעיירה אפרורית בצרפת. אשתו עזבה אותו לפני מספר שנים, ובנותיו הבוגרות כל אחת ממוקדת בעצמה. חייו נראים כמו מה שמכנים הרצים למרחקים ארוכים, הישורת האחרונה, בה הרצים הלא מיומנים, נראים רע ברגעים משמימים ומייגעים בדרכם לקו הסיום.

אבל ללואי קלרה, קורה הלא צפוי, הוא נפגש עם אלכסנדר לודאן, תלמידיו מהעבר, אחד מאלו שאנחנו נוטים לשכוח את שמם ופרצופם, כי מעולם לא ציפו מהם לדבר, אך הוא היפתיע בכך שהפך לצייר בינלאומי בעל אמירה מקורית ומשמעותית.

לאלכסנדר משאלה משונה, הוא מבקש לצייר את המורה שלו לשעבר בעירום. מה מייצגת הפנטזיה הזאת עבורם? מה יקרה אם תתממש? זאת השאלה המרכזית אותה מציב בלונדל בפנינו, או יותר נכון מול עינינו.

בלונדל עוסק בנושאים אהובים עלי, בהתבגרות של אדם, במקרה הזה מורה, כמו בהיה שלום מסטר צ'יפס, הוא סוקר את הבחירות שעשה בחייו, ואת מה שנותר. בלונדל לא חומל על גיבוריו, הוא מצביע על מאבק תמידי בנפשו של האדם, בכדי למצוא תכלית. לעתים קרובות מה שאנחנו מכנים תכלית, היא העמדת פנים. לרוב החיים שלנו משעממים, וככל שמסגרתם מתפרקת עם השנים, אנחנו לעתים קרובות הופכים לנרפים, לנטולי יכולת לקבל החלטות משמעותיות, הנדרשות לשנוי שגרת החיים.

בלונדל, עוסק בחיים עצמם, ומביט אליהם דרך פריזמת האמנות והציור. מהי התמונה אותה אנחנו מנסים ללכוד לעצמנו כל חיינו, בכדי שתבטא את מה שאנחנו, האם קיימת לגבנו תמונה אישית? לצורך כך בלונדל מכתב אותנו עם אייקונים של ציור ויצירות, כמו הנערה עם הפנינה של יאן ורמיר, או סדרת הדיוקנאות העצמאים של ואן גוך, המייצגים טרגדיה אנושית. הציורים של גינסבורו, עליהם אמרו: "כשאנו מתבוננים בציוריו נקוות דמעות בעינינו, אך אין אנו יודעים מאין הן באות." מר וגברת קלארק ופרסי הנורא של דיויד הוקני, בו אני מוצא את עצמי נרפה עם חתול לבן על בירכי. את חלקם הכרתי, לחלקם התוודעתי באמצעות המרשתת.

הספר מחבר את מהות הציור, למשאלה אנושית, הצורך להבין את משמעות החיים, דרך שפת הרגש שגרמה לי לחוש בכוחו המעורר של הצבע וביופי הטמון בצבעים הגולמיים (כפי שציור כריכת הספר מיטיבה לתאר, באמצעות שפורפרת צבע - ממנה פורץ כמו מהר געש צבע ירוק ונקי -הוא מזכיר לי משהו, שאני מאוד מבקש לקשור אותו לפרט מחיי.) "... הוא מנסה גוונים חדשים, אדמה, חום אדמה. .. אני בתוך הירוק. הכחול. הצהוב. כאן ברצוני לחיות."

בלונדל כותב, תמציתי, על הגבול בין פיוט לפרוזה, כל מילה שלו מדויקת, נוגעת, ומעוררת זיכרונות אישיים שהדהדו אל מול זיכרונותיו של לואי המורה. בין מחשבות עצובות וציניות על החיים, הוא יודע למצוא בצורה אופטימית נקודות אור בעלילה ובחיינו. שווה לקרוא את הספר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על חשיפה - הסדרה הקטנה #