כשאני קוראת ספר שנכתב לילדים תמיד אני מנסה לדמיין לי את הילד לו הוא נכתב. לעתים קרובות זה ילד שובב, שסביבתו מתקשה להתמודד עם תעלוליו ותוצאותיהם, והספר מנסה - בעדינות או לא - לגרום לשובב הקטן תובנות שיהפכו אותו לילד מן הישוב. הספר הזה נכתב לילד בודד ומסתגר, הילד החלש של הכתה, זה שסובל מהצקות שאר הילדים, מעדיף לקרוא סיפורי אגדות על השתוללות עם הילדים בחוץ ויש לו איזו שונות - משהו המייחד אותו מקבוצת

בזמן הקריאה כבר התחילה להכתב לי ביקורת בראש. לא יודעת למה היא התעכבה כל כך בצאתה אל הכתב, אולי ספר ההמשך שקראתי קצת הרחיק אותי ממנה.
אם בילבי, גיבורת ילדותי הבלתי מעורערת וגיבורה בכלל, היתה בדייה גמורה, ילדה בלתי אפשרית שחיה חיים מעוררי השראה אך פנטסטיים במהותם, מדיקן היא ילדה אמתית. ילדה מופלאה ומעוררת אהבה כמעט מראש. היא מתאפיינת באותה עצמאות וייחודיות של בילבי, אבל ממוקמת בחיק משפחה נפלאה וקר

דברי מופנים כאן רק למי שהיה ילד/ה בעשור שנות ה-60 של המאה שעברה.{ולא להיעלב .תבינו בהמשך} הספר הזה הוא זיכרון ילדות מזוכך ומטורף מהתרגשות מאותם שנים, ומי שאינו בתחום ההגדרה הזאת לא יבין על המהומה,אבל אני סולחת.
למה עכשיו ? כי בימים אלו מוקרן סרט דוקומנטרי בשם - "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שנעשה ע"י הבמאית דבורית שרגל.
אשר בשבילה היה זיכרון ילדות שהפך לאובססיה להתחקות אחר חלק מהילדים שהו

לפני כשבועיים לקחתי את הקטנה איתי לעבודה. היו כמה מקרי אלימות בגן שלה והחלטתי שאני לא שולחת אותה עד שהעניין מטופל. המשמעות של להיות איתי בעבודה היתה לנכוח בארבע שעות הרצאה פרונטלית. הבעיה היתה שהפירושים של שתינו על מה זה אומר לנכוח בשיעור היו שונים לחלוטין. אני חשבתי שהיא תצייר ותשחק בטלפון שלי, ואני אלמד. היא ראתה המון אנשים יושבים וגם במה, וחשבה שהרבה יותר הגיוני שהיא תופיע. השיעור שהיה לא במהרה

אחה"צ אחד, שנים אחורה, ביקרתי אצל אמא שלי עם הפספוס שלי דאז והוא בן 5 בערך. בדקה וחצי של חוסר תשומת לב הוא הצליח להשחיל עט פילוט על חוט ולסובב... זו היתה מצגת מרשימה מאד של כוחות צנטריפוגליים וצנטריפטאלים, מצגת שעשתה לי שחור בעיניים. מצגת שניקדה את הספה, השטיח הקירות והתקרה בנקודות אקראיות בגודל משתנה של דיו. תארו לעצמכם...
לימים הוא גדל, למד פיסיקה (תמיד הייתה לו נטייה...) ואמנם הוא לא המזכיר ש

הילדים לא רצו לקרוא את הספר.
משהו בו לא היה נראה להם, לך תבין.
לא עזר שכתבה אותו אסטריד לינדגרן, אותה אחת שכתבה את קלה בלומקוויסט המופלא (שגם עליו צריך לכתוב ביקורת בהזדמנות).
לא עזר שבמרכזו עומד ילד יתום שגדל אצל דודים ששונאים אותו עד שיום אחד מתברר שהוא האחד שנבואה עתיקה אומרת שישמיד את וולדמורט, סליחה, את קטו האביר הרשע, ממש כמו הארי פוטר.
(טוב, חוץ מזה שהוא לא ממש גדל אצל דודים אלא אצל אנש

"בַּלַילָה הַהוּא הִתְחיל פִּתְאום יַעַר לִצְמוחַ בַּחֶדר שֶל מקס והוּא גָדַל וגָדל עַד שֶהַתִּקרָה נֶעלמָה מֵאֲחורֵי שִׂיחִים מְטַפְּסים וכָל הַקירות מִסָביב הָיוּ לַעולָם הַגָדול שֶבַּחוּץ." זהו, כמובן, ציטוט מ"ארץ יצורי הפרא", של מוריס סנדק, וסדרת האיורים שמלווה את המטמורפוזה בחדר של מקס משקפת בעיני בדיוק את מה שקורה כשנשאבים לתוך עולם דמיוני או לתוך ספר טוב, ואת מה שקורה לי כשאני קוראת, לדוגמא

פרידריך שילר כתב את האודה לשמחה, אסטריד לידגרן כתבה את האודה לטוב הלב.
אין ספק שבויכוח האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו אסטריד לינדגרן היתה בצד הדוגל בטוב. ככה זה, כנראה, עם אנשים טובים.
בילבי, החברה הכי טובה שבן תשע יכול לחפש לעצמו. הילדה הכי לא מחונכת, עם הרגלי ההיגיינה הכי מופרכים, ילדה שכמעט לא מדברת - היא תמיד צווחת, והאמת ממש אינה נר לרגליה. אותו פלא שגורם לכם לשכוח לגמרי את לבושו המוזר ולהת

מי לא מכיר את תעלוליה של גילגי המנומשת, ילדה עליזה ושמחה בת תשע הגרה לבדה ללא חוקים וגבולות ועושה כל מה שעולה על רוחה?
לראשונה קראתי את הספר בגיל חד ספרתי (נדמה לי ששבע). צחקתי בלי סוף, וכמובן הערצתי את גילגי שיודעת להתמודד עם גנבים, מצילה ילדים ובעלת תושיה יותר מכל המבוגרים שסביבה. אין מה לומר שהעובדה שהיא לא הייתה חייבת ללכת לבית הספר רק העצימה את הערצתי.

כעת קראתי את הספר בפעם הראשונה כאמא