פרידריך שילר כתב את האודה לשמחה, אסטריד לידגרן כתבה את האודה לטוב הלב.
אין ספק שבויכוח האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו אסטריד לינדגרן היתה בצד הדוגל בטוב. ככה זה, כנראה, עם אנשים טובים.
בילבי, החברה הכי טובה שבן תשע יכול לחפש לעצמו. הילדה הכי לא מחונכת, עם הרגלי ההיגיינה הכי מופרכים, ילדה שכמעט לא מדברת - היא תמיד צווחת, והאמת ממש אינה נר לרגליה. אותו פלא שגורם לכם לשכוח לגמרי את לבושו המוזר ולהתמקד בחן הפראי, הדוקרני של הילדה הכי חזקה בעולם, אולי לא רק במובן הפיזי. איזו שלמות יש בילדה הזו שאוהבת את הנעליים הגדולות מדי שלה ואת הנמשים. אמנם זה לא נכתב בספר הזה, אבל אני עדיין זוכרת בחיוך איך בילבי נכנסה לחנות קוסמטיקה וביקשה קרם שיוסיף לה נמשים כתגובה למודעה שראתה לקרם להסרת נמשים.
בתרגום החדש או הישן אני קוראת ומתחילה לדמיין את חיי עם בילבי בתוכם. כי עדיין, עם כל הדמיון שנדרש להמצאתה היא כ"כ אמיתית ומוחשית בנפלאות הלא מושלמת שלה שלא נותר לי אלא לבקש להכיר אותה מקרוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
