ביקורת ספרותית על מיו מיו שלי (אלבום) מאת אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 16 בפברואר, 2016
ע"י רויטל ק.


הילדים לא רצו לקרוא את הספר.
משהו בו לא היה נראה להם, לך תבין.
לא עזר שכתבה אותו אסטריד לינדגרן, אותה אחת שכתבה את קלה בלומקוויסט המופלא (שגם עליו צריך לכתוב ביקורת בהזדמנות).
לא עזר שבמרכזו עומד ילד יתום שגדל אצל דודים ששונאים אותו עד שיום אחד מתברר שהוא האחד שנבואה עתיקה אומרת שישמיד את וולדמורט, סליחה, את קטו האביר הרשע, ממש כמו הארי פוטר.
(טוב, חוץ מזה שהוא לא ממש גדל אצל דודים אלא אצל אנשים זרים המכונים בפיו "דודים" כי ככה ילדים קראו פעם למבוגרים, ושהוא בעצם לא יתום, אבל אל תפריעו למסע השיווק שלי).

לא נותרה לי ברירה אלא לנקוט בשיטה ישנה ובדוקה.
התחלתי להקריא את הספר לבן הארבע וחצי.
בסוף הפרק הראשון - הגדולים כבר המשיכו הלאה לבד.
עד שסיימתי את הפרק השני - הם כבר סיימו את הספר.
לי ולבן הארבע וחצי זה לקח שבועיים.

מעשה בילד יתום הגדל אצל הורים מאמצים חסרי לב שאינם אוהבים אותו כלל.
גם ילדי השכונה מתנכלים אליו.
מנות האהבה הזעומות שהוא זוכה להן, מקורן בחברו הטוב בנקה, באביו החביב של בנקה - דגם האבא המושלם, מוכרת חביבה וסוס זקן.
והנה, יום אחד, מתגלה לו כי אביו חי ומחפש אותו כל השנים.
והוא לא סתם בחיים - הוא מלך, של ארץ הנקראת "ארץ מרחקים".
מיו, הוא גיבור הספר, עובר לגור עם אביו וזוכה סוף סוף לאב אוהב ומושלם ממש כמו אביו של חברו בנקה.
צער הפרידה מבנקה מכביד עליו, אמנם, אך הוא זוכה לחבר חדש בשם יום-יום, לסוס אציל, לחברות ולאהבה.
ואז מתברר שגם בארץ מרחקים הפסטורלית לא הכל מושלם. קטו האביר הרשע מ"ארץ חוץ" חוטף את ילדי ארץ מרחקים ועל פי נבואה עתיקה - על מיו לרכב לשם ולהילחם בו.
ואכן, מיו וחברו יום-יום, רוכבים על גבי סוסו הלבן של מיו, עוברים הרפתקאות מפחידות והסוף - הסוף טוב כמובן.

זה עובר מעל הראש של הילדים, אבל יש בספר הזה מעבר לסיפור הפשוט.
אפילו אם שמים בצד את המסרים הנוצריים.
קודם כל, זהו סיפור התבגרות. במשך ארבעה פרקים, מיו מבלה בארץ מרחקים, יוצר מערכת יחסים עם אביו האוהב, משחק, מטייל ונהנה. אלא שאז מתברר, שאפילו אם אביך מלך ואתה גר בארמון - בסופו של דבר עליך להתבגר.
גם אם אביך הוא האב המגונן והאוהב ביותר, בסופו של דבר תצטרך לצאת לדרך משלך, לבד, להתמודד בכוחותיך שלך עם המציאות.
אביו של מיו אינו יכול לבוא איתו לעזור לו במלחמתו נגד קטו האביר, הספר אפילו אינו מסביר למה.
מיו תוהה אם אביו יאפשר לו לצאת לבדו, ואחר כך - כשהוא חווה חוויות קשות ומפחידות, מתגעגע אל אביו, מייחל שאביו היה לצדו, תוהה אם אביו חושב עליו.
אבל אביו אינו יכול להיות איתו ולהגן עליו, כי זהו מסע ההתבגרות של מיו. את רובו הוא יעבור עם חבר, אבל בסופו של דבר - הוא יעמוד מול קטו האביר לבד.
"אני חושב שגדלת בזמן שלא היית כאן" יאמר לו אביו כשישוב, ואין ספק שכך אכן קרה.

אבל מאחורי סיפור ההתבגרות הזה, מסתתר אולי עוד סיפור.
מיו של תחילת הספר, יוצא מבית דודיו לקנות צנימים לדודתו.
במקום למהר חזרה הביתה, הוא יושב בחורשה, מביט באורות הבתים מסביב ושוקע בהרהורים.
משם הוא נלקח לארץ רחוקה והרפתקאותיו המופלאות מתחילות...
או שאולי, אולי לא.
אולי שם הוא יושב וטווה לעצמו סיפורים דמיוניים שהוא גיבורם הראשי.
הילד הזה, הבודד, הצמא לאהבה, חובב סיפורי האגדות, מעמיד את עצמו במרכזו של סיפור אגדה מהסוג החביב עליו.
אביו המלך דומה להפליא לאביו של בנקה, חברו הטוב, בפרטים רבים המפורטים בספר תוך ציון הדמיון ביניהם.
חברו יום-יום דומה לחברו בנקה, רק טוב ונאמן יותר.
הסוס האציל מזכיר מעט את הסוס הזקן, אך חזק ואציל ממנו, כמובן.
במקום ספריה להשאלת ספרים - ישנה באר המספרת אגדות.
מיו עצמו טורח ומציין את הדמיון בין חייו החדשים לישנים ובכך רומז לנו - כי הוא זה שממציא את סיפור חייו החדשים, על פי הדגם היחיד העומד לפניו.
כל טיפת טוב שיש בחייו האמיתיים, העצובים, תופסת נפח, גדלה ומתעצמת בסיפור הדמיוני.
לא במקרה, על מיו להילחם בקטו האביר, הנוהג לכשף אנשים ולהפוך את לבם ללב של אבן. הרי סבלו הגדול ביותר של מיו מגיע מאנשים כאלו בדיוק: שלבם הוא לב אבן.
מיו היה רוצה לכתוב לחברו בנקה ולספר לו את כל הקורות אותו, והוא מצטער מאוד שאינו יכול לעשות זאת.
אבל מאחר והוא בן של מלך וגר בארץ קסומה - לא ברור מדוע אינו יכול לעשות זאת.
אלא אם כן... הסיפור כולו פרי דמיונו, והוא אינו יכול לשתף בו את חברו פן ילעג לו.
בסוף הספר נאמר כך:
"עכשיו אני כבר הרבה זמן בארץ מרחקים...
קורה שאני נזכר בדודה אדלה ובדוד סיקסטן... מענין רק לדעת מה הם חשבו כשנעלמתי. אם בכלל הרגישו שנעלמתי. כל כך מעט דאגו לי, אולי לא הרגישו כלל שנעלמתי. יתכן כי דודה אדלה סבורה כי אם רק תלך לחורשת טגנר ותחפש - תמצא אותי יושב שם על ספסל... יתכן כי כך חושבת דודה אדלה, ואז היא כועסת על כך שאינני חוזר עם הצנימים שאותם שלחה אותי להביא"
באמת? אחרי כל החודשים שעברו?
באמת. כי לא עברו חודשים, אולי רק שעות, בהן ישב הילד הזה, הדחוי, האומלל, הביט בבתים המוארים בהם חיים ילדים עם הורים שאוהבים אותם ודמיין לעצמו מציאות טובה יותר.
ועם התמונה העצובה הזו, הספר משאיר אותנו.

הספר כתוב בשפה גבוהה, יש בו תיאורים רבים והקצב שלו איטי למדי יחסית לספרי הילדים של ימינו.
לגדולים זה כנראה לא הפריע. על בן הארבע וחצי זה קצת הקשה, ובחמשת הפרקים הראשונים הוא היה צריך תזכורת מדי פעם: "רגע, מי זה יום-יום?" ופעם אחת אפילו: "רגע, מי זה מיו?" אבל ברגע שהאביר קטו הופיע על בימת הספר - הוא כבר היה עמוק בפנים.
כששמעתי אותו מסתובב בבית, מנופף בידיים, ומסנן "חרב המבתרת אבן!" בקול הכי קשוח שלו, זה ששמור בדרך כלל לקריאות הקרב של צבי הנינג'ה, ידעתי שהספר תפס אותו לגמרי.
כשסיימנו, הוא שאל אם זו סדרה והתאכזב לגלות שיש רק ספר אחד.
אז למרות (או בגלל?) הקצב האיטי, והשפה הגבוהה, הפיוטית, מומלץ לילדים. לקריאה עצמית או להקראה.
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
יפעת (לפני 9 חודשים)
הספר הזה אהוב עלי בכ"כ הרבה רבדים. הצלחת לנגוע כמעט בכולם. גלית, זה והאחים לב ארי באותה רשימה? :(
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מסכימה חני, הילדים שלי אכן עדיין קטנים מספיק כדי שזה יעבוד:)

ולמרות שהם קוראים בעצמם במהלך אחוז לא קטן מזמנם הפנוי, הם עדיין מאוד אוהבים שיקריאו להם.
חני (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שיטה אכן בדוקה לקטנים,אך לגדוליםהם ילמדו בדרך הקשה.
אפרתי (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
מקסים!
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
michalro יקירה...כשילדיי היו עדיין קטנים, הם נורא אהבו לשמוע סיפורים, ואח"כ גם לקרוא... ברגע שהגיעו "לגיל ההתבגרות" זנחו לצערי את הספרים ואת הקריאה...
זה מה שקורה לצערי היום...
לי היום יש שם חיבה קצת מוזר שהם העניקו לי "ענתיקה" ככה הם קוראים לי כי אני קוראת ספרים...הבנת?
לא סתם אמרתי לרויטל..אני בקנא בה שיש לה עדיין למי להקריא סיפורים...
כי ברגע שהם צומחים ומתפתחים יש להם אישיות משלהם, ואני בתור אימא יכולה רק להציע...
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
מדיקן נהדרת (כתבתי ביקורת גם על מדיקן), ובעיני גם קלה בלומקוויסט נהדר.
בילבי היא קלאסיקה... ואת שאר הספרים שלה לא קראתי.
גלית (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
מדיקן היא גדולה ובכלל לינדגרן כותבת רגיש ואמיתי ומרתק,
למעט השלושה שציינתי (ואוליי גם רוניה בת השודד) כל ספריה שתורגמו לעברית - מצוינים . קלאסיקה במיטבה.
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
אז אני חוששת שלבושתי קראתי לעומק רק את מדיקן.
שרק בשבילו הייתי מורידה ללינדגרן את הירח.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה גלית, לא מכירה את השניים האחרים שציינת...
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה האופה, האמת היא שעל רובם בכלל לא שמעתי עד שהיו לי ילדים...
הכרתי רק את בילבי.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
live, בינתיים הם קוראים הרבה... לא יודעת אם זה יימשך כך.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה נצחיה
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה יעל, (האמת היא שזו לא ההוצאה שקראנו, אבל זה היה קצת יותר דומה לה מהאפשרויות האחרות באתר...)
גלית (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
אהבתי את הביקורת, את הספר בכלל לא הוא נכנס אצלי לרשימה עם האחים לב ארי וקרלסון המעופף.
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
רויטל, ביקורת מקסימה. שיטות מעולות.
יום אחד אני צריכה לשבת ולקרוא את כל הספרים של אסטריד לינדגרן, כי אהה וזה.
michalro (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
live היקרה, אני מאמינה שקריאת ספרים נקשרת לאופי שלך, או שאוהבים לקרוא או שלא. עם זאת, יש השפעה רבה של הסביבה. ילדי הרכים, לקחו דוגמה מהוריהם ולא זזים בלי ספרים: לפני השינה, בלילה, לדרך...

נראה מה יוליד יום כאשר ההורים כבר לא מושא לדוגמה והערצה, האם האופי (הגנטיקה, הדימיון...) ינצח או הסביבה המתבגרת המחוברת למסך.
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
איזה כיף לך שיש לך עדיין למי להקריא סיפורים...אני לא מעזה כבר להציע לקנות ספר לאחד מילדיי לצערי הרב למרות כל ההשקעה (חבלים, אזיקים, דבק) כשהיו קטנים הצלחתי...עכשיו? נותרה לי רק תקווה שאולי אי פעם מלבד יום כיפור הם ימצאו עוד יום אחד או שניים לקריאה...
נצחיה (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
יופי של טריקים יש לך. כל הכבוד.
yaelhar (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
אוי, הזכרת לי את הספר הזה, שאהבתי. חיפשתי המון זמן עד שמצאת אותו בהוצאה הקודמת(?) ביקורת יפה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ