סיפור מספר על אדם שהגיע לעיר זרה וחיפש פסיכולוג.
"מה מביא אותך אלי?" שואל הפסיכולוג.
"אני כבר הרבה זמן בדיכאון ולא מצליח לצאת ממנו".
"אתה יודע", אומר הפסיכולוג, " שמעתי שלעיר שלנו הגיע קרקס, ויש שם ליצן שמצחיק את כולם, אז אולי תלך להופעה שלו, ומצב הרוח שלך ישתפר", הוא מציע.
"אני הוא הליצן הזה", עונה האיש.
"?!?!?!......."
וזוהי תורת הקרקסים כולה על רגל אחת.
כי אנחנו רואים את מה שנוצץ, את ה

שימו לב היטב לעטיפת הספר. מלבד שם המחברת ושם הספר, יש עליו תזכורת בולטת "מאת מחברת רב המכר מים לפילים". אמנם שם המחברת כתוב כראוי באותיות קטנות יותר משם הספר עצמו, וזה סימן שהיא עוד לא מוכרת דיה. עדין, ההוצאה אינה מסתמכת על קווי העלילה של הספר, ועל סקרנות הקוראים, וגם לא על זיכרון הקורא שיזהה את שם המחברת (שהוא כאמור, אינו מפורסם מספיק).
ובנוסף - תמונת השער. מאימג'-בנק. אולי זו כריכה זמנית עד שתה

לסופר שהצליח בספרו הראשון יש בעייה שנקראת בעיית הספר השני. הוא צריך להתמודד עם הר הצפיות של קוראיו. <mark>שרה גרואן</mark> הצליחה בספרה הראשון " מים לפילים" ולכן ציפיתי שגם ספרה החדש "בית הקופים" יהיה טוב.
אך שוד ושבר, במקום ספר קבלתי אופרת סבון ירודה.
המלצה שלי על תטרחו לקרוא את השורות הבאות, למה לכם להסתבך , פשוט אל תתאמצו, עברו לספר הבא.
אם אל מתעקשים לדעת על מה הספר מדבר, הנה תקציר:
הספר נפתח בקשקושי ת

קראתי את הספר באנגלית, ומתברר שזו היתה החלטה מעולה. שפת המקור יוצרת אוירה שונה לחלוטין ממה שאני מתארת לעצמי שהייתי מקבלת בקריאה של הספר בעברית.
הספר מעולה. הדמויות מרתקות, וקשה שלא להתחבר לכל אחת מהן. אפילו הדמויות ה"רעות" מצוינות, וגם בהן, באופן מפתיע, אפשר למצוא את הנקודות הטובות שהופכות אותן לדמויות מפתיעות ואנושיות הרבה יותר מליצני קרקס ממוצעים.
הסיפור מלא תהפוכות, ואני חייבת לציין שלא היה ל

מסרון לקוני שהגיע מהספריה, סיפר על הצפה. וכך סוכלו תכניות הקריאה שלי ליומיים הקרובים. נמאס לי לשבת ליד החלון לחכות לשלג המבושש לבוא, ועכשיו גם הספריה סוגרה. לא נותר אלא להסתפק בספרים המצויים בבית. אלה, במקרה שלי, הם כולם ספרים שכבר קראיתי בעבר. כי ככה זה, לא יתכן שייכנס אלי הביתה ספר ולא אקרא אותו מיד.


וכך לקחתי שוב את "מים לפילים". ספר שמדורג אצלי בקטיגוריה "בקלילות" ולא בקטיגוריה הגבוהה ה

קראתי את הביקורות באתר סימניה על הספר "בית הקופים".
אני לא מסכימה לביקורות השליליות המוחלטות על הספר. בעיני העלילה משנית למה שהסופרת <mark>שרה גרואן</mark> רצתה לומר.
היא מצביעה על החברה האמריקאית והחברה האנושית בכלל באמצעות לגלוג ואירוניה.
העלילה הפשטנית היא לדעתי משנית. המעניין בספר הוא היחס לבעלי חיים בכלל, לקופי האדם ולקופי הבונובו, בספר זה, בפרט. האכזריות שבה מתייחסות מעבדות המחקר לבעלי חיים. התאווה

יש לי קושי עם סופרים שכותבים על מקום ותקופה שאינה שלהם. סופרים מעטים מאד מסוגלים לכתוב תאור אמין של ארץ זרה ותקופה אחרת, תאור שלא יצרום לקורא, שלא יגרום לו לשלול את כל הספר בבוז. <mark>גרואן</mark> אינה נמנית עליהם. היא בחרה לתאר שלושה אמריקאים בני טובים צעירים ועשירים, המחליטים בזמן מלחמת העולם השנייה - אחרי ההתקפה על פרל הרבור וכניסת ארה"ב למלחמה - לשוט לסקוטלנד כדי למצוא ולצלם את המפלצת הסקוטית הידוענית. של

אחרי הרבה זמן הגיע לידי ספר מ-ע-ל-ף אני ככך מתענגת על כל מילה ופיסקה ולא בא לי הוא ייגמר. אז במקום לקרוא עכשיו שיש לי רגע פנוי אני ממליצה בחום לכל מי שכמוני מחפש בנרות את הספרים הכי הכי, על הספר-" מים לפילים" של <mark>שרה גרואן</mark>. הוא מספר על קרקס אמריקאי בתחילת המאה הקודמת בערך, אולי לפני, הוא מרתק, חושני, מרגש מצחיק בטירוף, עצוב במידה, ומכניס את הקוראים לתוך פינה היסטורית צבעונית במיוחד . בקיצור אני מקנ

קרקס בא לעיר.
על הליצנים ואנשי הפלצות, על הלהטוטנים והרקדניות, נמרים, אריות וגם פילים.
דבר כ"כ מרגש וצבעוני, נוהרים אחריו ילדים, נשים ואף מבוגרים.

יצא לי לקרוא על תרבות קרקסי הרכבות בארצות הברית, על השמחה שהם הביאו לעיירות הקטנות ולערים הגדולות, על המייצגים המדהימים שהוצגו שם ועל חיות אקזוטיות המשעשעות את הקהל הרחב.
בתקופה שכזו מה יעשה אדם שאיבד הכל, שאין לו לאן ללכת ועם מי לצעוד?- מסתבר שהפ