-בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך".
-אחר כך, אני מתארגן ליציאה לבית הספר, ולא שוכח לקחת כמובן את נגן ה-mp3 שלי, שיש בו את כל המוסיקה שאני אוהב.
-כשאני בא לבית הספר ומתחיל השיעור, המורה שואלת מי לא הכין את שיעורי הבית. אני, רוב הזמן, אומר שהכנתי, למרות שלא באמת הכנתי- זה היה שקר.
-בהפסקה, פורצת איזו קטטה בין כמה תלמידים מהכיתה (לרוב זה

לפני מספר ימים, ביום שלישי, חזרתי ללימודים. ארזתי שוב את תיק הגב הגדול שלי, בדקתי שיש לי מספיק מחברות סנופי (אין, עברתי למחברות צבעוניות בלי סנופי), שיש לי מפתח לבית ומשקפיים חלופיים, ושהטלפון לא עומד למות. התעוררתי בסביבות שבע, התלבשתי והלכתי לבית הספר, לראשונה זה יותר מחודשיים.
בשלושת הימים שעברו מאז החופש התחיל להפוך לזיכרון רחוק. היום שבו התעוררתי בשתיים עשרה והייתי בטוחה שכל השעונים בעולם ה

כשאני הולכת לספריה העירונית אני בדר"כ הולכת - מרחפת למדף הפנטזיה. מבחינתי , זה איזור הממתקים ולא אכפת לי שכבר התבגרתי ורוב מי שנמצאים באיזור הזה הם ילדים שגילם חצי משלי (מביך? לא בהכרח, שני הצדדים מתעלמים זה מזה באלגנטיות) או אימהות שמחפשות במדף המקביל ספרי נוער בשפה האנגלית לילדיהם על מנת שיוכלו להשתפר בקריאה וכתיבה (איתן דווקא יכול להתפתח שיח אבל בסופו אני תמיד חשה שלמרות העובדה שהן , בין אם הן

המעניק.
<mark>לויס לורי</mark> / לורי לויס.
ארבעה כוכבים. (כי ריחמתי)










אני רק חייבת לציין שאני קראתי את הספר עם העטיפה החדשה. ולמרות שלא נראה לי ששינו משהו. אני רק מציינת.

עוד משהו: בעטיפה של הספר החדש כתוב שאת הספר כתבה: <mark>לויס לורי</mark>. ובישן כתוב: לורי לויס. אז אני לא יודעת מה הקטע.






טוב, ועכשיו ל...


ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני א

קראתי את הספר לפני שלוש שנים.
ראיתי את הסרט לפני שבועיים.
קראתי שוב את הספר בשבוע שעבר.
קראתי את כל שאר הסדרה מיום ראשון ועד שלישי השבוע.
ואני עדיין הכי אוהבת את הראשון.

<mark>לויס לורי</mark> הזאת... כל כך גאונית. מצד אחד הקהילה כל כך פשוטה, הגיונית ובנוייה היטב. מצד שני הכול כל כך מורכב, כל כך אוטומטי וחסר חיים.
אודה ואתוודה, הסיבה שכל כך אהבתי את הספר על פני האחרים שבאו אחריו הייתה-
טוב, לא הייתה א

שמתם לב שילדים אמריקאיים הם התגשמות השאיפות של כל הורה? תקראו בספרים, תראו סרטים וסדרות: הילדים תמיד חכמים - בטח יותר חכמים מהוריהם - הם תמיד יפים ומתוקים, מחונכים נהדר ולא מתחצפים. תמיד אני מצטערת בשבילם שזכו בהורים שלא מגיעים להם. דמותה של אנסטסיה אינה שונה ממה שהותווה בתרבות האמריקאית: היא חכמה, משתפת פעולה ("את רוצה שאביא את הצלחות לשולחן?") ואם היא מאתגרת את הוריה ברעיונות שכל הורה אחר היה מת

כאשר טיילתי בסטימצקי כהרגלי לפני מס' ימים נתקלתי בספר המעניק.
על הכריכה הופיעו גיבורי הסרט ומעט התאכזבתי. נזכרתי כי אימי השאילה עבורי את המעניק מהספרייה העירונית לפני מס' שנים כי היא התלהבה מכך ששמי מופיע על הכריכה.
קראתי את הספר לפני המון זמן, ובכל זאת אני זוכרת כמעט כל פרט מהעלילה.
<mark>לויס לורי</mark> יוצרת עולם חדשני ומפחיד וסוחפת אותך לתוכו. מעט מזכיר לי את המשחק של אנדר במובן הזה.
זהו ספר שלא עזב א

לפעמים אתה בן שבעים ושמונה פתאום. ידיך רועדות כשאתה פותח את עיתון הבוקר, וללא המשקפיים אתה לא יכול לפענח את הכותרות. התרופות של הבוקר, גלולה צהובה ושתיים לבנות, ממתינות לך ליד התה המצטנן לאט. אליס תבוא היום. בשלוש. אתה נושא אל השעון עיניים מצפות (שעון גדול עם מחוגים בצורת חצי מתכת חדים) אבל השעה רק עשר וחצי. העיתון לא מעניין אותך, לאמיתו של דבר, ואתה מניח לו להישמט אל השולחן ובוהה נכחך. השעה עשר ש

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה