“לפניי שאני אתחיל את ביקורת שלי אני אתחיל בגילוי קטן שכרגע אני אפילו עוד לא מצאתי את המילים לכתיבת הביקורת.
אבל תזרמו איתי ותחזיקו לי אצבעות שהכל ילך בסדר.
אני חושבת שהפעם במקום לכתוב על הספר אני פשוט אכתוב על הרגשות שלי במהלך הקריאה שלו.
אז ככה...
כשאני קראתי את הסיפור של קירה לא יכולתי שלא לחוש הזדהות איתה, כי גם אני שונה, גם אותי היו שולחים לשדה.
אני אומנם לא עם רגל מעוקמת אבל העין דווקא כן, יש לי עין עצלה וזה משהו שבגיל צעיר תמיד שפטו אותי והסתכלו עליי שונה בגללו ואולי אפילו חשבו שזה מוריד ממני כמו שחשבו על רגל של קירה.
עכשיו, אני בן אדם שתמיד יקבל את השונה ממנו, ולא בגלל שאני שונה, אלא כי כולם שונים. כולנו שווים אבל שונים, ממש כמו פתית שלג, הם דומים אבל כל אחד טיפה שונה, וזה מה שהופך אותו למיוחד.
ולכן היה לי קצת קשה כשלא קיבלו את קירה בגלל משהו כל כך שולי ופעוט כי בעיניי אין לשפוט בן אדם על פי מראהו אלא על פי אישיותו, וקירה? קירה היא בן אדם מדהים, נדיב, חכם, ובעיקר שונה (לטובה) משאר אנשי הכפר שלה.
במהלך הספר גיליתי עלייה מלא תכונות מדהימות, ואפשר לומר שאפילו הרגשתי שותפה למסע שלה בעזרת הכתיבה היפה של הספר שנתנה לי את הזכות לראות את הסיפור של קירה דרך העיניים והלב שלה.
קירה לימדה אותי על אומץ, על חוזק, על אהבה ללא גבולות, על קבלה, על נתינה (גם אם היא לא פיזית),קירה לימדה אותי איך כאב יכול לחזק, איך למרות הכל תמיד להמשיך, ואיך אף פעם לא לוותר.
וממש לפניי סיום איך אפשר שלא לדבר על מט? הילד הכי חמוד בספר, אין מה לומר ממש אהבה ממבט ראשון. רואים שהוא כולו טוב לב אחד גדול, רואים שאפילו שהוא גדל בסביבה שלא אפשרה לו חיים קלים או טובים הוא בחר בטוב ובאהבה וזה מדהים לראות שוב ושוב את הטוב ואת השובבות השובה לב שלו.
ועל תומס שמוכיח ומגלה חברות אמיתית וקירבה (ומודה עמוק בפנים ממש חיכיתי לנשיקה שלצערי לא קרתה אבל לכו תדעו שאולי עוד תקרה)
ועל ג'ו הזמיר הקטנה החמודה הזאתי שבכל קטע וקטע אתה רק מתאהב בה וצוחק ושלגמרי גומרת לחוש האימהי שבך לצאת.
ועוד משהו קטן ממני לקוראי הספר העתידיים או לאלו שפשוט אוהבים לקרוא ביקורות, אם אתם רוצים ללמוד לראות את הסביבה בעיניים שונות זה הספר בשבילכם.
רק אהבה וקבלת השונה יובילו לשינוי, זה המסר החשוב בספר הזה.
מיסי אל גריי.”
