ביקורת ספרותית על סיפור קטן ומלוכלך מאת רוני גלבפיש
ספר בסדר

---

אני לא נשכנית טובה. קל לי לכתוב ביקורת על ספר מעולה ולהרעיף שבחים, או להשתפך בדמעות על ספר מרגש ועצוב. אני יכולה להתנפל על המקלדת בפרץ זעם שוצף על ספר שהרגיז אותי מאוד. אבל מה כותבים על ספר שחלף דרכי ולא הותיר חותם מיוחד? כאן מתבקשת שנינות עוקצנית, כזו שכמה חברים בסימניה מתברכים בה ואני חסרה. בכל זאת החלטתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, כדי להראות שגם אם מבשלים ספר לפי מתכון מצויין ומשתמשים ברכיבים מעולים, עדיין אפשר להקדיח את התבשיל.

נתחיל בתקציר. איתן הוא איש נורמטיבי. מתכנת מחשבים נשוי באושר (לכאורה?) ואב לבת. מאורע שולי מסיט את חייו ממסלולם הקבוע ומעלה בו זכרונות ישנים על עבר שרצה לשכוח, זכרונות שמטלטלים את חייו ומעלים שאלות נוקבות לגבי חייו והסובבים אותו. הזכרונות הטורדים את מנוחתו של איתן עוסקים בשירי, נערה שאיתה נהג להיפגש בימי התיכון ואיתה שכב פעם אחת, אולי בניגוד לרצונה. "אולי" כי שירי לא אמרה ממש לא אבל גם לא הסכימה במפורש. איתן הנער התעלם מהספק, אולם איתן המבוגר מנסה להזכר שוב ושוב ברגע ההסכמה/אי ההסכמה שנותר מעורפל ומטושטש בזכרונו, ותוהה האם הוא באמת אנס.

לכאורה יש כאן הכל. גיבור שקל להזדהות איתו, דילמה חשובה – מהו אונס? מהם גבולות ההסכמה? האם אנשים "טובים" מסוגלים לעשות מעשים נוראיים? רובנו לא נגיע למצב הזה של לחשוב על עצמנו משהו נורא. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים טובים, רוב האנשים לא עוצרים לחשוב אולי הם האיש הרע. יש כאן אפילו נקודת מבט מקורית – גלבפיש בחרה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של איתן, ולא מנקודת המבט הצפויה של שירי. גם הכתיבה קולחת והספר קריא.

למרות כל אלה לא נשאבתי לסיפור. במהלך הקריאה התחדדה אצלי מרגע לרגע תחושה של זיוף, של נסיון להוליך אותי שולל. גלבפיש "יודעת" איך צריך לכתוב סיפור. היא הרי מעבירה סדנאות כתיבה.
לספר יש את המבנה ה"נכון", מבנה ספרותי נתון מראש, מעבר תפור מדי בין מסלולי הסיפור השונים, כאילו נכתב על ידי משתתף שקדן בסדנת כתיבה.
בנוסף לכך, למרות הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של איתן, היתה לי לאורך כל הקריאה את התחושה שגלבפיש דווקא מזדהה עם שירי, שמתוארת כבת דמותה של גלבפיש עצמה. כאילו שהבחירה באיתן היתה בחירה ספרותית ורעיונית בלבד ואין בה שום כנות אמיתית.

ומעבר לניתוח הספרותי – אני חושבת שעצם העלאת התהיה האם איתן אנס או לא מרוקנת מתוכן את משמעות המילה "אונס" כאקט אלים ונורא שהוא באמת פשע. איתן לא אנס. כנראה שהוא לא היה רגיש מספיק להבין ששירי רק רוצה למצוא חן ולכן נסחפת אחריו למשהו שאינה באמת רוצה בו. רבות מאיתנו היו במערכות יחסים שבהן לא העזנו להיות גלויות ביחס לרצוננו האמיתי ורק רצינו להיות נחמדות. אז כל הגברים הם אנסים בפוטנציה? אני לגמרי לא מסכימה. בכל מקרה, הדילמה עצמה מעניינת, אלא שההשוואה לאונס התחברה לי לתחושת הזיוף, כאילו גלבפיש הכריזה "הבה נכתוב ספר שדן באונס אבל מנקודת מבט מקורית."

בקיצור, יותר סיפור צפוי ומצוחצח מאשר סיפור קטן ומלוכלך.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על סיפור קטן ומלוכלך