ביקורת ספרותית על אגם הצללים מאת רוני גלבפיש

---

"לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ
לנו אין בירות אפורות
וכל עשנן -
אבל יש לנו תכלת כל השמיים
אבל יש לנו שמש כל השנה

לנו אין טירות אצילים,
חומות חתומות
לנו אין יערות אפלים
שלכת ענבר -
אבל יש לנו עיינות ותהומות
בביקעה וגם בהר, גם בהר"

כך שוררה נעמי שמר לפני שנים רבות, ו"אגם הצללים" המקסים של רוני גלבפיש הזכיר לי את השיר שלה.
אין הרבה פנטזיה ישראלית, ולמעט שיש אני בדרך כלל לא מתחברת.
לא יודעת אם זו אשמת הספרים או אשמתי, אבל השיר שציטטתי בפתיחה מסביר, אולי, למה קשה לי להתחבר לפנטזיה ישראלית:
יש לי תחושה שפנטזיה זקוקה למצע של יערות אפלים ונהרות אדירים, שהיא צריכה היסטוריה של טירות אצילים, חומות להתגבר עליהן, שהצבעוניות שלה תוססת דווקא על רקע בירות אפלות וכל עשנן, והיא צופנת בתוכה הפתעות ותפניות כמו גשם בקיץ.
כשמנסים לטעת אותה בכאן ובעכשיו של ישראל היא מתנגשת בכוח בערים השגרתיות שלנו, היא חשופה לאור התכלת העזה, לא מוצאת יערות אפלים להחביא בהם סודות, מתייבשת בלי גשם בקיץ.
היא נטע זר, מתנועע באי נוחות, חורק וצורם.
ההישג הגדול של רוני גלבפיש הוא האופן בו היא הצליחה לנטוע את הפנטזיה שלה דווקא בנוף הישראלי, ליצור פנטזיה מלאת קסם, שיש לה שורשים והיסטוריה, והם כולם מכאן, מנופים, היסטוריה, מיתוסים ושירים ישראליים. פנטזיה של תכלת ושמש, עיינות, תהומות ומדבר, והכל משתלב בהרמוניה מקסימה, בלי חריקות ובלי צרימות, ורק רציתי לקרוא עוד קצת מהקסם הזה.

לשם הגילוי הנאות אומר שהילדים, שהם קהל היעד האמיתי של הספר - פחות התלהבו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אגם הצללים