ביקורת ספרותית על בית מלאכה לכתיבה מאת רוני גלבפיש
ספר טוב

---

כשהכתיבה לא הולכת לי והמילים נתקעות איי שם במוחי, כשאני יושבת מול המקלדת ואצבעותיי באוויר מרחפות מעל פני המקשים ומתעקלות כמו טפריי נשרים, ממתינות להוראה מהמוח הממאנת לבוא – אני סופרת בלב דקה ואז מפסיקה את התהליך.
הכלבה, שתשעים אחוז מהזמן רובצת לידי מרימה את ראשה בידענות וממתינה בקוצר רוח למהלך הבא.
אני קמה מהספה, מביאה את המברשת מהמגירה ומתיישבת על רצפת העץ.
היא מתקרבת אלי בשמחה ומחכה. חזה הלבן, הפרוותי צמוד לפני ומשם אני מתחילה להבריש בתנועות ארוכות וקצובות לאחר מכן משכיבה אותה בעדינות ומחליקה על הבטן, מעסה את הרגליים, הירכיים, מסרקת את השערות בגב ולבסוף מתמקדת בפניה הטובות.
״הלוואי והיו מעסים אותי ככה״ אני אומרת לה והיא מסכימה אתי בליקוק נלהב. לאחר מכן אנו יוצאות לסיבוב של עשר דקות בשכונה שבו היא רודפת אחר עלים יבשים, מתגרה בסנאים ומסניפה בחדווה צואה של כלבים אחרים. אני מביטה בה וקצת מקנאה.
לבסוף אנו חוזרות הביתה, היא לצלחת המזון ואני למחשב. כעת אני מוכנה להסתערות.
לא תמיד זה עובד בצורה כזאת, לעיתים נדמה לי שאני לוקה בסתימה, שאני זקוקה לאיזו חומצה אגרסיבית במיוחד שתפתח את תעלת הניקוז במוחי שהתמלאה בסחף, בג׳יפה והיא שחוקה עד היסוד.
פעמים רבות היא זקוקה לריענון, לאתחול ועל כן הסחת דעת הינה אחד מהפתרונות שעוזרים לטהרה.
אני לא נלחמת עם הכתיבה. למעשה, פעמים רבות אני מוותרת לה ומחליטה לנסות מאוחר יותר, אולי מחר ואולי בעוד כמה ימים.
לעיתים זה מצליח, הרבה פעמים זה נדחה ולרוב זה נשכח.
רעיונות מבריקים שהבליחו במוחי, מתנדפים כמו נפיחה ברוח.
אנשים שהחלטתי שיופיעו בסיפורי, מיטשטשים והולכים ועד שאני מחליטה לשבת ולפתח את דמותם הם נראים כמו הציורים של אדוארד מונק: ערטילאיים, מחוקים וחסרי חיים.
כבר מזמן החלטתי שלא להירשם לסדנאות כתיבה. טכניקה – שמכניקה, אם יש לך את זה, תמצאי את הדרך הנכונה להקיא את המשמעותי מתוכך.
אבל לעזאזל! ברוב המקרים זה פשוט לא זז; אין לי את הסבלנות לשבת ולחשוב והכל עמום וחסר היגיון.
אני כותבת אנקדוטות מופלאות של חמש שורות, מתארת גבר שובה לב בפחות מזה וחדלה למשך שבוע כי לפתע אני כה עסוקה.
פה זוּם עם הסופר החביב עלי ושם מתכון שאני חייבת לנסות.
כביסה, סידור הארונות וחסימת אנשים מעצבנים בפייסבוק. שכחתי משהו? כן, את הכתיבה!
קראתי כמה מדריכים בנושא: דידקטיים, משעשעים, מלחיצים, מעצבנים ונאדה תוצאות.
עד שיום אחד נתקלתי בפוסט מרטיט לב שכתבה רוני גלבפיש על אמה. הסתמררתי.
הניסוח שלה היה חד פעמי, פוצע בכנותו.
מֻכָּר כל כך מהבחינה של ״אכתוב על פְּגִיעוּתִי והדבר יחשלני, ואף אדם לא יעז לצאת כנגדי״ והרי אני כזאת בדיוק!
רישומים נוספים שכתבה הובילוני לחפש את ספריה וכך הגעתי אל ״בית מלאכה לכתיבה״
רוני כותבת על קשיי הכתיבה וכיצד לנסות ולהתירם.
לאדם בעל שיער סבוך היא מעניקה ״מרכך״ חסר סיליקונים וחומרי פלא אך כזה שיועיל לאורך זמן.
היא מציעה לשרש את הכתיבה, להפכה להרגל ממש כמו צחצוח שיניים.
באמצעות עצות פרקטיות והרבה ניסיון אישי היא ממריצה את הקורא לפעול.
ספרה אישי כל כך, מלא בדוגמאות וכישלונות, הצלחות ומטרות עד כי חשתי שאני קוראת ניסיון חיים מרתק למדי של אחת שהעזה, הצליחה ועדיין הינה מפוכחת למדי.
זה מצא חן בעיני ומאוד הזדהיתי, וכשסיימתי את הקריאה התחלתי ליישם כמה מהשיטות ודיי הצליח לי.
הייתי חדורת מוטיבציה ואני מקווה שבאמצעות רעיונותיה והטריקים שלי אעלה סופסוף על דרך המלך למרות שגם שביל חתחתים יהיה סבבה, העיקר שנראה את האור בקצה המנהרה.
גם אם אינכם מהכותבים, הקריאה בספר מהנה ומחכימה ואני זוממת לרכוש אותו כמתנה לכמה מחברותי הטובות!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בית מלאכה לכתיבה