ביקורת ספרותית על סוגרים את הים - הספריה החדשה # מאת יהודית קציר
ספר טוב

---

געגועים לבית שבקשנו לשכוח

לחזור ליהודית קציר, זה לחזור לבית המוכר, לקולות והמראות, לאנשים והנופים ובעיקר לבית שאומנם אהבנו, אך עבורנו קיים בו עדיין עניין לא פתור.

לחזור לקציר, זה תמיד לקיים דיאלוג בין בית ילדותנו לבית בו אנחנו חיים בבגרותנו, ולחשוב עד כמה הרחקנו, האם כעת נוכל לשוב ולהתפייס?

חשבתי שאת זיכרון נופי הילדות והנעורים של קציר, לעומת הוויית נופי בגרותה, אני גם מכיר מהשיר הנפלא, אורן של לאה גולדברג:

אתכם אני נשתלתי פעמיים
אתכם אני צמחתי, אורנים
ושורשיי בשני נופים שונים

חיפה, בילדותה ונעוריה, ותל אביב, בבגרותה, הם ערי מגוריה של קציר, מייצגות נופים כל כך שונים ומנוגדים, אך תמיד יהיו שם השמים והים, לעתים הם סוערים ובחוסר יציבותם מתערבלים האחד לתוך השני כתשליל לכאביו של אדם מתגעגע, העורג לחלום שקרוב לוודאי שלא יתממש לעולם.

"ואז הבטתי פתאום מבעד לחלון וראיתי את הים מתנפח ומתנשם ועולה על גדותיו, ורוח מלוחה, איומה בזעפה, שורקת מאפו, שורקת ומצליפה ועננים מלוכלכים כסחבות, חונקים את האור, והמים הירוקים גבוהים עוד ועוד והנה הם כבר מכסים את החוף," (70)

קציר כותבת פרוזה כשירה, מילותיה הן כמו כדורים בידי להטוטן, עפים סביב ובמעופם מצליחים לסחוף ולגעת בשורשי הכאב, תחושה השורה בקריאת סוגרים את הים, ספרה הראשון של קציר, בו קובץ של ארבעה סיפורים, יפיפיים ומעט בוסריים, אך מעל לכולם מתעלה, גיבורת סוגרים את הים.

אילנה, גיבורת סיפורה של קציר, סוגרים את הים, היא מורה לספרות, מרובעת וחרדתית, שנתקעה בחיפה עיר הולדתה. אחרי שנים רבות בהן היא לא החסירה אף יום לימודים, היא עושה דבר מפתיע, באמתלת מחלה, היא יוצאת לתל אביב, העיר ללא הפסקה, המנוגדת לחיפה, האפרורית והעגמומית.

במהלך הנסיעה, אנו מתוודעים לבדידותה ולסרבולה של אילנה. רומן אצלה קיים רק בספרים, ובאפן תמוהה עם המרצה שלה לספרות, גבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. בגיל עשרים ושלוש, היא שוכבת איתו, לראשונה בחייה, סצנה מנוכרת, בה הוא גוהר מעליה בכבדות ונאנק על קרקע קשה באפלוליות האורנים. תמונה מכמירה ועצובה שחשפה אותי לעומק הנואשות לאהבה ומגע אנושי.

עץ האורן, הוא המוטיב החוזר בתיאור נופי אילנה, גיבורת סוגרים את הים. בעוד שלגולדברג שני עצי אורן שונים, המסמלים חוויות חיים שונות, לאילנה מעולם לא היה האומץ להשתחרר מנוף ילדותה ולבנות לה חיים משלה. גולדברג מתגעגעת לנוף ילדותה, אך מרגישה עידוד לנוכח הצמיחה החדשה. אילנה לעומתה, עורגת לנוף אחר שכלל לא ברור לה מהו.

"והיא ראתה את עצמה בת ארבע – עשרה ...חובקת בזרועותיה את ברכיה הרזות ומניחה לשרים היפים לכבוד שבת לבוא לתוכה ולהעיר בה ערגה למשהו שנעלם ממנה, כשמחטי האורן הגדול רועדות בחלון, והשמש בכוחות אחרונים, הופכת אותן למחטים של זהב." (140)

אילנה יוצרת צפייה לא ברורה בתעוזת מסעה. האם יחול בה שינוי לו אנחנו מייחלים, כצדק פואטי לאנשים שתמיד חוסים בצילו הבודד והאומלל של היקום? קציר גורמת לנו להבין שלכל אחד מאתנו יש צדדים אפלים ומושכחים, היא מצליחה לחבר אותם אילנו, באמצעות כתיבה חומלת ואמפטית.

סוגרים את הים, הוא געגוע עמוק לזיכרונות ילדות ונעורים, לעומתם מציבה קציר את חלומות ראשית הבגרות ואת ניסיונות מימושם הכרוכים לא פעם בכישלון צורב וכואב, מעוררי חמלה למה שאנחנו בני האדם, פגעים לאין קץ.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על סוגרים את הים - הספריה החדשה #