“בן זוגי חלה בקורונה ונכנסנו מיד שנינו לבידוד. כמה ימים אחרי שהודיעו לנו על הבידוד נכנס הסגר השלישי. וואו איזה כיף.

חיפשתי ספר נחמד, לא עבה מידי ולא מעייף. אין לי כוח לעלילות כבדות. מספיקה העלילה הכבדה האישית שלי. שלפתי ממדף הספרים ספר שנקרא "רוץ, חייל טורקי" שאם נודה באמת נבחר רק בשל היותו דק, קומפקטי ומזמין. אחרי בערך 40 עמודים עצרתי ושאלתי את עצמי, מה קראתי עכשיו? לא הייתה לי תשובה. תודה רבה, שלום ולהתראות ושהספר הבא יעז לעצבן אותי.
האצבע נמשכה בטבעיות לספר שהיה מונח ליד הספר הקודם, "סיפורי תל אביב" גם הוא באותה הוצאת ספרים. בבקשה שיהיה משהו טוב.

"סיפורי תל אביב" זהו ספר המאגד בתוכו שלושה סיפורים. כל אחד מן הסיפורים שונה באופיו ובנקודת מבטו אך לשלושתם נקודת חיבור אחת חזקה: העיר תל אביב.
כל סיפור עוקב אחר דמות אחרת שנקלעת אל מערבולותיה של העיר וביחד עם מערבולותיה האישיות שלה מספרת סיפור רגיש ונוגה.

אחחחח תל אביב תל אביב, עיר שונה שנויה ומשונה. זה כבר שש שנים שאני גרה בתל אביב והספקתי לגור בכל אחת מקצותיה. אהבתי כל כך להיכנס אל תוך הסיפורים על העיר, לראות אותה מזוויות שונות ומשנים אחרות, רחוקות ותמימות יותר. מצאתי את עצמי מכירה בעל פה את הרחובות והסמטאות עליהן מסופר, אך מזווית שונה, של שנות ה80 וה90. השלמתי את החסר בעזרת הדמיון וניסיתי לדמיין לעצמי איך נראתה פעם הטיילת בלי שביל האופניים העדכני, את הבימה שלפני השיפוץ, ואת שרונה לפני שהפכה משומרת ומתוירת כל כך.

שצף המילים זורם על הדף וסגנון הכתיבה מהיר, שהרי אין בו כמעט עצירות והפסקות ו-ו' החיבור דומיננטית מאוד. יהודית קציר יוצרת בסגנון הכתיבה שלה הזדהות וחמלה לדמויות, רצון להמשיך לקרוא ולהיות שותפה לגורל העלילה שלהן. רציתי להיות שם איתן. לעמוד ופשוט להסתכל.
הסיפורים הקטנים של החיים שמתחברים לסיפור גדול של נפש אחת. מספיק תיאור חד ומדויק של קציר כדי להרגיש שגם אני הייתי שם פעם, חוויתי את אותם הרגשות. הדמויות האלו הן קצת אני בסיטואציות שונות בחיים. הכתיבה עדינה, כנה, מרגשת.

התרגשתי. כן, פשוט התרגשתי. אהבתי לקרוא את הספר הוא מילא אותי בהשראה ובחמימות שקשה להסביר.”