יש סופרים שנולדו סופרים. הם לא רבים כל כך כמו שחשבתי פעם אבל כשנתקלים באחד כזה, מיד יודעים. אני מתקשה לענות על השאלה מה כל כך מצא חן בעיני בספר הזה. הוא כתוב מצויין - אבל ספרים רבים כתובים מצויין. העלילה מתפתחת לאט מאד, רובה במחשבות המספרת, מה שבדרך כלל אני לא אוהבת. אבל רותקתי אל הספר הזה, הוא עניין אותי כל זמן שקראתי, חשבתי עליו כשלא קראתי, בקיצור - התנהגתי כאילו אני קוראת ספר מתח כשהספר, למעשה,

בכדי לתאר את הספר "היקום הטרגי שלנו" מאת <mark>סקרלט תומס</mark>, אני אשתמש בביטוי שהסופרת כל כך טוחנת בספר, והוא "סיפור ללא סיפור", אתם תחליטו כמה הביטוי הזה נשמע חיובי כחלק מביקורת על ספר. הספר (בין היתר) עוסק בשאלה, האם כל סיפור, בספרות או בחיים, חייב להיות עם עלילה, כמו שאנחנו מבינים אותה. האם ניתן להכנס לעולם שבו האדם רגיל לדמויות עגולות, שמשהו קורה להן במהלך העלילה, עולם שבו לעלילה יש התחלה, סוף ואמצע, ו

הסםר הכי פסיכי הזוי ומדהים שקראתי בחיים שלי!!!!
הסופרת <mark>סקרלט תומס</mark> היא סופרת מבריקה וענקית שכתבה ספר מהנה מרגש ומותח שנותן פרספקטיבה שונה על העולם ומעלה שאלות קיומיות כמו מי אנחנו ומה אנחנו.
אל תתיחסו לאף ביקורת רעה, תקראו!!! חובה!!!!

לצערי לא קיים בסימניה הספר POPCO של <mark>סקרלט תומס</mark>. ספר מעשיר ומאתגר בצורה בלתי רגילה בנושא הצפנות והסטוריה של המתמטיקה (תוך שילובם בסיפור ביזארי הכולל טבעונות, סמים ומלחמה בקואופרטיבים נצלנים). **** לPOPCO. בסוף הספר רשימת קריאה של ספרים נוספים ומפתים בנושאי מתמטיקה והצפנה- מתכוונת לקרוא את כולם.

<mark>סקרלט תומס</mark> מבססת את הסיפור הזה על הנושא של הספר - סיפור ללא סיפור.
הספר הזה אינו מומלץ בכלל!
יש כאן יותר מדי תיאורי מדע בדיוני שקוראים לעצמם מדע, פילוסופיה רבה שאינה מעניינת איש, דמויות מאוד שטחיות שקשה מאוד להתחבר אליהן,
עשו לעצמכם טובה ותימנעו מלקרוא אותו

אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, יש משהו מיסטי בספר מעבר לכריכה המזכירה ספר גותי עתיק.


<mark>סקרלט תומס</mark> מאפשרת לקורא להיכנס לדמיונה בצורה טוטאלית.

מומלץ.

נתקלתי בשמו לראשונה דרך פרסום ברדיו: עד היום אני זוכרת את הצחוק המלאכותי, שהיה אמור לצמרר אבל היה פתטי...אז החלטתי שהספר הזה כנראה לא בשבילי. עבר זמן, קיבלתי המלצה, הישגתי אותו ואז היתה הכריכה: לא שהיא לא יפה, אבל אותי היא דחתה מלקרוא. ספרים, מסתבר, הם כמו אנשים: הרבה פעמים אנחנו קובעים עליהם דעה עוד לפני הקריאה בגלל דברים לא ממש רלוונטיים...

אריאל מנטו היא צעירה אינטליגנטית מאד וגם מופרעת: היא

****


מאה שישים ושלושה עמודים, זה נחשב לנסות, נכון? אז ראבק, ניסיתי. ועוד עם הפקטור של "סופו של מיסטר Y" שהיה חתיכת ספר אינטיליגנטי, עד כמה שאני זוכר.
אבל כאן יש מין יצירה גרפומנית שמתכתבת עם המציאות, ושואלת שאלות מתחכמות על מה זה עלילה ומה עושה סיפור למה שהוא ומה בחיים הוא סיפור, מה שאולי היה מעניין לאורך 20 עמודים (כן, אני מגזים) אבל כל ההתחבטויות הרהוטות ואפילו חכמות האלה בסופו של דבר לא ה

וואו!
מבט ראשון על הספר - כריכה קשה, מנוילן (מהספריה). איור מסתורי בעיצוב עתיק על הכריכה. אווירה גותית, דפים שחורים וספר מקולל (לפחות לפי הכתוב מאחור).
למה אני מכניס את עצמי? מה לי ולסגנון הזה? איך לעזאזל הגעתי לספר הזה? אז דווקא לשאלה האחרונה יש לי תשובה - ניר חצרוני... לאחר קריאת כל ספריו, מצאתי ראיון עימו ובו הוא מספר שהספר הזה גרם לו להתחיל לכתוב. והוא שאף להגיע לרמת הכתיבה הזו. הכתיבה של