“מעניין איך מונה גייגר, זה המודד קרינה רדיואקטיבית, משתרבב לכל סיפור של היום שאחרי, מופיע בכל דיסטופיה וגם כאן. הוא כאן ולזכותו ייאמר שהוא שולי.
רובר מרל יוצר חיבור מרתק, כשביום שאחרי נפילת פצצת הליתיום ניתן יהיה לדון בשלל נושאים, כאילו מישהו לחץ על מתג "הפעלה מחדש" נחבא. הספר נכתב ב-1972 וכוון ל-1987. איכשהו, צריך לשמור על מרחק ביטחון מהספר ההוא והשנה ההיא.
עמנואל קונט היה רק בן 10, כשנהג לשחק עם חבריו בטירת מאלוויל הסגורה והמסוכנת. אבן שנפלה הרגה תייר ומאז הטירה בחזקת סכנה. ליד הטירה חווה השייכת לדודו וכשקונט מציע לדודו לרוכש את הטירה ולהרחיב את שטח גידול הגפנים, בסמוך לעמק הרון בדרום צרפת, הדוד מסרב לשמוע לעצת הכלכלן הקטן. הכלכלן הקטן גדל, יורש לאחר תאונה של הוריו ודודו את החווה, יורש גם סכום כסף וקונה את הטירה, משפצה, מגדיל את שטחי הגפנים המשובחות ופותח בשטח הטירה חוות גידול סוסים משובחים, הנמכרים למביני דבר בסכומים גבוהים. באפריל 1987, בעודו ממלא בקבוקי יין ופוקקם מתרחש הארוע, חבריו מאז ילדותו מצויים עמו במרתף במקרה, כמו גם תומא, סטודנט העוסק בלימוד אבנים, פֶּטרוֹלוֹגיָה, הנמצא בטירה תמורת עזרה וכלכלתו על הטירה. וכך משום מקום, רעש נורא וחום פתאומי המעלה את הטמפרטורה מ-13 מעלות קבועות במרתף לכ-70 מהבילות, איש אמנם לא נפגע במרתף העמוק יחסית, אבל דבר כזה טרם חוו. כעבור ימים מעטים עלו כולם ומעט חיות נותרו חיות כשלמזלם אין קרינה ולרוע מזלם השמים אפורים, ללא גשם, ללא שמש, קור ואפור בנשמה. הם שבעה, מנסים לשרוד איכשהו ועד מהרה הם עשרה ואת קורותיהם אנו שומעים מעטו של עמנואל קונט, בעל הטירה, ומהערותיו פה ושם ואף בסיום של תומא הסטודנט, המוסיף נקודת מבט משלו.
צרפת היא אות ומופת של הפרדת דת ומדינה. גם ביום שאחרי הסלידה של החיבור מחדש, חיבור רגשי, יש לומר, בין השניים, הדבר אינו מתקבל בברכה משום היכולת לשבש את החיים ואף לסכנם. זו נקודה אחת הנידונה בספר. נקודה שניה היא היכולת לשרוד בדומה ליום שאחרי המבול, כשיש צורך בזכרים ונקבות הן בין השורדים האנושיים והן בין חיות המשק ושורדי הטירה והעיירה הסמוכה. מהר מאוד נקבעים החזקים והחלשים, הנבונים והשוטים, הגברים והנשים, הבריאים והחולים. אין רופא, אין תרופות, אין גיוון באוכל. אבל זו צרפת ונימוס הוא נימוס. דה גול אמר וצדק – קשה להביס מדינה שיש לה ארבע מאות סוגי גבינה.
איכשהו, בדלת האחורית, הדת בכל זאת זוחלת פנימה.
והנה יום אחד הגשם שב ואתו הפחד מקרינה, שלא נמצאת. גשם זה חיים ואלה תופסים פתאום תאוצה, אלמלא פחד ממסתננים מבחוץ, המגיעים מפעם לפעם. למרות זאת, החשש משלטונו של כומר השקר בעיירה הסמוכה לה רוק מטיל פחד גדול יותר. הפחד אינו מכוחו, הרי הם בסה"כ כעשרים ובטירת מאלוויל מעט יותר מעשרה. גם לזה נמצא פתרון בחלק המותח האחרון והסוף העצוב, אבל אופטימי.
הספר הזה עוסק בנושאים רבים מזכרים רבים יותר מנקבות, מרוע האדם והנזק שבהם בזמנים אפוקליפטיים, מהפחד ממיעוט מזון, מאמצעים טכנולוגיים ששוב אינם והפחד מאובדן הידע. כסף לא קיים יותר ויש צורך באימוץ שיטות שלטון חדשות.
התרגום של אביטל ענבר דומה לזה של אהרן אמיר: שימוש במילים ארכאיות שלא לצורך, משלב שפה גבוה לבטח מהמקור והצורך להתחכם. כמה מחמם לב לגלות שגיאות טיפוסיות כמו אמונות תפלות, עמוד התווך של המתרגמים הכושלים, מילות כיבושים במובן מילות חיבה והתרפסות, אבל התרגום המילוני הפוך בהחלט, תעתק לא נכון של שם צרפתי – קאור ולא קהור השגוי. אלה אולי זוטות, אבל גם שגיאות, גם משלב גבוה מהרצוי וגם בחירה במילים הכי נידחות? אולי קריאות הבוז במקום.
ספר נפלא.”
