“זהו החמישי של שיף שאני קורא, אבל זה הראשון שלו. שיף כותב כך שנראה כאילו דבר לא עוצר בעדו, אבל גם בעדי לא עוצר דבר מלהמשיך לקוראו, חוץ מהאחרון התמוה שלו, לא משנה מה שמו. אולי יהיה עוד אחרון.
הרעיון בספר משעשע להפליא. בן ציון מרגולין, איש לח"י לשעבר, מביא את בנו עמירם היכנשהו בתחילת שנות התשעים להשתלת כבד באנגליה. השוער בכניסה לחניה בבית החולים הוא אחד ג'ורג' לילי, חסר עין ורגל, שאיכשהו מזהה את בן ציון ומכאן באה ההכרה על מפגש ביניהם בפלשתינה טרום המדינה, מדינת ישראל. הם היו משני צדי המתרס, אחד לכאורה טרוריסט בלח"י, לוחם חופש מבחינתנו, השני סרג'נט במשטרת הוד מלכותה. המפגש ביניהם היה מפוצץ, כל כך מפוצץ, שהפך את היפיוף לילי לכלי שבור חסר עין ורגל, ולעת זקנתו לעובד חניון ומהמר על סוסים לעת מצוא. וזו לא המקריות היחידה.
מקריות שניה היא כיוסו של לילי עי"י אחת אנאבל, הזקוקה דחוף לזריקה הבאה, אבל איכשהו מחזירה את הארנק, הופכת ל"נכדתו" של לילי והוא מתחייב להחזיר בתשלום שבועי של חמש מאות פאונד לאחד קלוד המבקש חמשת אלפים פאונד בחזרה מלילי. קלוד מבוקש ע"י אחד חורי ממשטרת ישראל, המצוי אף הוא באנגליה באותה עת.
לעמירם, בנו של בן ציון, צריך להשיג כבד דחוף, אנאבל נרדפת ע"י קלוד, הנרדף ע"י חורי. לילי ובן ציוד הופכים לחברים ומתכננים להציל את אנאבל, ההופכת לאו-פר של עמירם, בלכידת קלוד, הריגתו והבאתו לשם ניצול כבדו כתורם.
נשמע מסובך?
בפרקים קצרים ומשעשעים מראה כבר אז שיף ב-2004 את כשרונו ההופך אצלי לאחד הסופרים שאני הופך אצלם לקוראם הסדרתי.
נשמע מסובך?
זה רק לצוד את הספרים כשרוצים לקרוא סופר כשרוני, הרודף אחר הביזאר בחיינו. אז אני צד את כשרונים, כולל כבדם.”
