הספר הזה הוא תזכורת חיננית להגדרתה של ספרות מופת, בעיני הצנועות כמובן. כזו אשר לופתת אותך כבר מההתחלה ומעצימה את רמת החרדה :- ) ככל שהסימניה הולכת ומתקרבת לעבר הכריכה בעבר השני, בכתיבה קולחת, שפה שיש להתענג עליה ועלילה מרתקת ולא צפויה.

<mark>ביארנה רויטר</mark> עושה בגיבורו, ג'וזפה עמנואלה פגמינו – שעיקר פרנסתו באה משוד קברים ומעצם היותו "עשבונאי" הרוקח משחות ושיקויים בטכנולוגיה של המאה הארבע עשרה, כחומר

העיסוק הוא עשבונאי, מרפא, רוקח, והשם הוא פגמינו, ג'וזפה עמנואלה פגמינו. השנה, רגע, 1348 והמקום טוסקנה. ומה קורה שם? הדבר מכה ומפיל חללים, פגמינו בדיוק מגיע עם עגלתו, המכונה אוניברסיטה, לפירנצה מוכת המחלה, שם הוא מוצא בבית בו כולם מתים נער חי בן 14, שעבד שם כעוזרו של הגנן והוא חי להפליא. גם הוא יודע את סודות עשבי המרפא, אבל ניכר שהוא שוטה.
<mark>ביארנה רויטר</mark> הדני רקח עבורנו סיפור שלא בא ולא הולך ממש לשו

- "כל טוב לך ובהצלחה במסעותיך, מֶסֶר, ...אני משוכנע שדרכנו ישובו וייפגשו, ושיום בהיר אחד שוב אפלה כינים משערו של מֶסֶר".
- "אל תטפח תקוות."

השיחה הזאת בין ארתורו לבין ג'וזפה (מסר) מציגה את חוש ההומור של הכותב, <mark>ביארנה רויטר</mark>, שזה ככל הנראה סיפרו היחיד שתורגם לעברית.

"השקרן מאומבריה" נכתב כסיפור אגדה שרובו מתרחש במאה ה-14 באיטליה. גיבור הסיפור הוא ג'וזפה עמנואלה פגמינו - רוקח של תרופות מפוקפקו

#
הסיפור מתרחש במאה ה-14, בתקופת מגיפת הדבר באיטליה. גיבורו הוא ג'וזפה פגמינו, שקרן, כייס, שודד-קברים, "רוקח" בחסד-עצמו המבטיח שיקויים ומשחות שיגביהו גמדים, יצמיחו איברים ויטפלו במרה שחורה ונדודי שינה. הוא משוטט עם בית המרקחת הנייד שלו הרתום לחמור ששמו כשם האפיפיור, בערים ועיירות, מוציא מהן את מחייתו ומספר סיפורים מופרכים שהיו באותה תקופה נטולת מָסַכים הדרך המקובלת להתבדר וגם לרכוש השכלה.

למר

השקרן מאומבריה / <mark>ביארנה רויטר</mark>

על הספר הזה שמעתי הרבה. בשורה תחתונה, ציפיתי שהוא יהיה מצוין במידה יוצאת דופן. רומניים היסטוריים ואני ידידים רחוקים, אבל לקחתי את הספר ליד (אחרי שצחקתי מכריכת הספר) והתחלתי לקרוא.

ג´וזפה עמנואלה פגמינו, סוחר בעשבי מרפא, שודד קברים ונוכל מדופלם, עובר בפירנצה מוכת הדבר בשנת 1348. הוא אוסף אליו את ארתורו, נער רפה שכל במקצת שניצל באורח פלא מהמגפה, ועושה אותו לחניכו.

כשהייתי צעיר לימים, היו לי הרבה אנציקלופדיות. אהבתי לפתוח אותן ולהפליג בין דפיהן, ובייחוד אהבתי את אלו עם הציורים הדרמטיים. ולא היו דרמטיים יותר מציורי ימי הביניים: אבירים, מכשפות, צלבנים וצליינים התערבבו להם בערבוביה של דם ואש ותמרות עשן.
ומאז התקופה ההיא מעניינת אותי. התקופה בה הייתה אירופה שרויה תחת מעטה כבד של טמטום דתי במסווה של אמונה, קנאות, אמונות תפלות, מלחמות בלתי פוסקות ומגיפות מחרידות.

מסופר על ג'וספה פיגמינו רוכל נודד ומרפא שסוחר בתרופות שהוא רקח, אך עיקר עיסוקו הוא שודד או מחלל קברים, או לדברי אם המנזר בסן מרצ'לו - נוכל שקרן ומאלף זבובים.
הסיפור מתחיל בעיר פירנצה מוכת הדבר שפיגמינו נכנס לבית אחד מעשירי העיר, רואה שכל בני הבית מוטלים מתים במיטותיהם ושודד את רכוש המשפחה. בצאתו הוא מבחין בזוג עיניים של ילד חי ששרד את המגפה. ג'וזפה אוסף את הילד - ארתורו - ומכאן מתחילות הרפתקאותיה