הסיפור על ג'וּזֶפֶּה עמנוּאלֶה פַּגַמינוֹ נפתח בשנת 1348 למניין שנות אדוננו, ביום שיצא מממלכת נָפּוֹלי לעבר כס הבישוֹפוּת בלוּקָה.
באותה עת לא היו דברים רבים לספר על אודות הרוכל והעֶשׂבּוֹנאי פגמינו, מה גם שכותבי דברי הימים היו טרודים בעניינים אחרים. מי שבכל זאת מגלה עניין בקורות חייו ייאלץ לפנות לאיש עצמו, שהיה לא מהימן בדיוק כמו כותבי דברי הימים.
בליל אביב אחד הוא מתגלגל אל פירנצה.
המראֶה משכנע. העגלה בעלת שני הגלגלים, החמור על רגליו הנוּקשות, הרַכָּב כפוף הגו. העגלה מקרקשת בעוברה בשער העיר ומטילה צל אלכסוני על הקימור המסויד לבן. הרוח לכדה פעמון כנסייה בודד, וזה מהדהד בלב העיר.
ג'וזפה מתנער ומרים את הברדס שלראשו, מביט סביבו וממלמל קללה, אך מרסן את עצמו. כבר קרה שנפל בפח, חרף היותו זקן מכדי להתפתות.
האם פיתו אותו? כן, פיתו אותו.
מה פיתה, היופי או החורבן?
שניהם. אבל האמת-למחצה היא גם שקר-למחצה.
קריה נאווה מזו לא תמצא על אדמתו המוריקה של אלוהים, שְמע למי שראה כבר הכול.
אלה היו דבריו של "הירח" ליד מימיו האפורים-הירוקים של נהר האַרנוֹ, וג'וזפה שכב לישון תחת כיפת השמים וחלם על המִפְלָשים הצוננים של השומרים בפירנצה, על הנשים היפות, על החיים שהתנפצו לרסיסים ועל הסחר התוסס. אולם מה קידם את פניו עתה, בלילה ששום כוכב אינו מנצנץ בו? ריקנות החודרת לעצמוֹת. תמונה חיוורת וחולנית של עיר רפאים נטושה. אמנם במרחק-מה, מלב המטרופולין המהולל של ימים עבָרו, נשמעו הדי קולותיהם של שיכורים, שלא ראו פחיתות כבוד בהלעגה על המופנם בין גרמי השמים, הלא הוא הירח, אבל קולותיהם המחוספסים רק הגבירו את תחושת הנביבוּת, ולַצחוק לא היה שום קשר לשעשוע, משום שאת גורלם שלהם ביכו באמצעות הצחוק.
"הומור שחור," קרא והתכופף מפני ההד.
הוא נאנח אנחה כנה והתגלגל על פני המסבאות הנטושות, שזה לא כבר הדהדו בהן מוזיקה ודיבורים ללא כל נקיפות מצפון. עתה נשמעו רק יללות החתולים הנפוחים, שנואשו מן הניסיון ללקק מפיהם את דם הפגרים.
"חתולים ופרוצות הם קרובי משפחה," מלמל ונופף במושכות, "הכול הם שורדים, שנות שובע כשנות רעב. ככל שהרעב כבד יותר כן הזונות שמנות יותר. ואילו בפירנצה הן התקשטו בדם קרוש. בבירת הפְלוֹרינים אי-אפשר לראות שום הבדל."
בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו עד כמה המצב נורא, משום שככל שהתקרב ללב העיר כן נעשתה צחנת הגופות מחרידה, אד צמיגי של רימות וריקבון, והוא נתקף צער, משום שאין כאן ריח של מוות, אלא של מגֵפה. המגפה הנוראה מכולן. כלומר זו שבאביב הפכה את פירנצה לבית-קברות, עיר שכל חי נטש אותה, זולת השתיינים, סַבָּלֵי הדֶבֶר ואלה שהיו חולים מכדי לברוח.
באותו לילה אכזרי, שבו היופי והחורבן קבעו פגישה, כיסה עונשו של אלוהים כקרום את החומות המסוידות. ערימות של גופות, בני-אדם וחזירים בערבוביה.
"כמה נורא, כמה מדכדך וכמה מעורר," לחש והוביל את העגלה במורד סמטה צרה, כי הריח אמנם היה מבחיל והלילה חמים ולח, אך העובדה הבלתי רגילה שדלתות הבורגנים היו פתוחות לרווחה לא חמקה מעיניו. אפילו התריסים לא היו מוגפים. אכן, החיפזון ניכר בכול. המעטים שטרם החלו לסבול מאף מדמם וממורסות בגודל ביצה כבר נסו על נפשם. למי אכפת בצע כסף כשהמוות לופת את קרסוליך? אולי רק לראש המנזר האדוק, שמיהר לצאת משער העיר, נברשות מוצפנות תחת גלימתו והוא ממלמל לעצמו את תפילת "אבינו" ומנסה לחבוט בנזיר הצעיר משום שהנער שכח את היין ואת הכוסות ארוכות הרגליים.
מן המזרח היא באה, מגפת הדֶבֶר. גם רופאים וגם תרופות לא יושיעו. אמהות הדביקו את ילדיהן וחיות הבית את בעליהן. הכול ידעו שבמרבית המקרים מת החולה תוך שלושה ימים בלבד וסַבָּלֵי הדֶבֶר יכולים לבוא לאוספו – אלא אם כן הושלכה גופתו בשער יחד עם המתים האחרים, כפי שקרה ברובעי העוני. כל-כך אכזרי היה האל שבמרומים, שבין חודש מארס לחודש יולי מתו יותר מחמישים אלף איש בעיר הזו, היפה בערי תבל.
ג'וזפה הניח לחמורו לנוח וירד במאמץ גדול ממושב הרַכָּב. על משטח העגלה היה ערוך "בית-המרקחת של פגמינו". היו בו משחות לריפוי פצעים ואבקות נגד עצירוּת, מִרשמים לטיפול במרה שחורה ורצפטים לבעיות שכחה.
"יורשה לי להציג את עצמי," מלמל וירק, "בית-מרקחת ואוניברסיטה, דחוסים יחדיו בדו-גלגלית זו, שתיכף תקרוס מרוב יושן וממזיקים המכרסמים בה בלי הרף. כך גם אנו נושאים איתנו את המוות בכל אשר נלך, כי הוא תמיד מגיע אל הבשר, גם אם ילבש צורה של חיפושית כיַקרוּנית הרהיטים. ויום אחד, כשתסיים לכלות את העץ ולעכל את הסיקוס האחרון, תתקוף את בשר בעליה של העגלה. איזה ייאוש מעורר בנו הלילה."
הוא עצר מול בית שתריסיו נצבעו לא מכבר והסיד על כתליו עדיין לא יבש. הרחבה מול הדלת טואטאה, ומבעד לסורג ראה כדים קטנים וגדולים פזורים סביב בריכה של צמחי נופר. זה היה משכנו של אדם אמיד.
ג'וזפה השמיע שריקה שקטה לשיפור האווירה, התמתח ושלף סמרטוט, טבל אותו בחומץ והחל במלאכתו.
לכל מטבע, חשב, יש צד שני, והצד שלי מדיף ריח חומץ ונושא את חותמו של שודד הקברים.
***
כעבור שעה שוב ישב על מושב הרַכָּב. העיקוף שעשה דרך פירנצה נראָה רווחי. כי למי אכפת בצע כסף כשהמוות כבר מתדפק על הדלת? "הרי הקבר," כפי שאמר ליקרונית, "לא מפיק כל הנאה מזהב ומאבנים טובות."
זה גן עדן אמיתי למחלל קברים, לחש קול מוכר.
ג'וזפה התנער ואטם את אוזניו, אף שידע היטב שהקול לעולם לא ייעלם, כי מאז ומעולם דיברו באוזניו שני קולות: הקול המתגונן, המתבכיין, המכונה סֶפֶּה, ושופר יום-הדין המאשים המתקרא רינַלדוֹ.
"זו טרגדיה," אמר סֶפֶּה, "לראות את כל המתים, מוות חסר טעם לחלוטין."
"איזו צביעות, אתה כבר טבלת את הסמרטוט בחומץ, מוכן להתחיל במלאכה."
"להתפרנס הרי צריך."
"איני יודע מה חמוּר יותר, הפשע או הצביעות."
"בסך הכול הייתי בדרך ללוקה."
"ומה יעשה מחלל הקברים בלוקה?"
"יפגוש את גורלו, וזה לא כולל אותך, רינלדו. לך תשתין במקום אחר."
"לך מחכה רק גיהינום, סֶפֶּה. אם פה ואם בלוקה."
"אם כך נתראה, רינלדו."
"בזה אתה יכול להיות בטוח, ומוקדם מכפי שאתה מעלה בדעתך. אבל עכשיו מוטב שתסתתר, קשישי, כי ארובות השמים נפתחות."
ג'וזפה התנער ונשא את עיניו אל מעטה העננים העמום. הטיפה הראשונה נחתה על אפו. בן רגע ניתכו המים ארצה בצעיפים ירוקים ארוכים.
הוא נהג את העגלה למחסה תחת מרפסת ורודה. לא עלה בידו להיזכר מתי לאחרונה ירד גשם זלעפות כזה. הלחות הביאה איתה ניחוח של יום חדש. העיר זקוקה לזה בהחלט. מן הסמטאות הצרות נשמע פכפוך המים. הם בעבעו ויצרו נחלים קטנים שנשאו את הגופות הנפוחות ממקום למקום, עד שנבלמו על-ידי עגלה, פסל או מפתן אבן, ומיד הפליגו שוב לדרכן.
ג'וזפה כיסה את ראשו בברדס, אבל הבין שהסופה לא תחלוף בקרוב. קולות נפץ מילאו את האוויר, אבל זו הייתה רק ההתחלה; עד מהרה התגלגלו רעמים בזה אחר זה, הבתים רעדו והעצים הזדעזעו עד שורשיהם.
הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, אבל חוץ מזה היה מצבו טוב. נראה שבּוֹניפַציוּס נהנה מהמקלחת הלא מתוכננת. החמור נקרא על שם האפיפיור המאה תשעים ושניים של רומא. בעליו סבר שיש ביניהם כמה קווי דמיון.
ג'וזפה קינח את אפו ואמד את המצב: בית גדול, שכל מי שנשמה באפו נטש אותו. ריק מבחוץ ומבפנים. כל שעליו לעשות הוא לגשת אליו.
"וחוץ מזה," מלמל, "הרי יורד גשם."
בזהירות פתח אחד התריסים, קרא ליושבי הבית אך כצפוי לא זכה לתשובה, ונכנס.
"איזה פאר והדר," מלמל וחלץ את סנדליו.
בית שחדריו גבוהי התקרה מחוברים זה לזה, אכסדרות שעמודיהן מבריקים, מעוטרי שיש ופסיפס, חגיגה לעיניים ותענוג לכפות רגליים יחפות. וילון הפריד בין חדר המגורים לאגף השינה, שם התחזק ריח הגופות.
המתים שכבו במיטותיהם, מסודרים בקפידה וידיהם שלובות על החזה. המבוגרים הונחו בנפרד, אב צעיר ואם צעירה עוד יותר. הילדים, שלושה בסך הכול, שכבו זה לצד לזה על מיטה צרה תחת מרצדת שנעשתה משעם וחוטים. הודות לבקיאותו הגדולה במוות בכלל ובמגפת הדבר בפרט, הבין ג'וזפה שהמשפחה עוד הייתה בחיים בשבוע שעבר. אנשים הגונים, אזרחים מכובדים. לסב, לבן ולנכד היו אותם תווי פנים אציליים. הקימור הקל באף, כפי שרואים אצל בני טוסקנה, הפנים הצרים, הצוואר הארוך – בניגוד לבני נפולי, שנטו להיות גוציים ושמנמנים.
כשג'וזפה התקרב אליהם האיר ברק את החדר. הרעם שבא בעקבותיו זעזע את יסודות הבית והמתים זעו במיטותיהם. הצללים ריצדו על הקירות המסוידים.
משהו לא היה כשורה. אולי עוצמתו של מזג האוויר היא אשר עוררה מורא. אולי היו אלה הנסיבות, המשפחה האצילית, כל הסדר המהוגן.
"כאן לא מוטל אף גנב," לחש, "אף שקרן ובוודאי אף שודד קברים, המשפחה הזאת מעולם לא חיטטה באדמה בחיפוש אחר זהבו של איש מת. אלה אנשים הגונים."
"בניגוד לגנב."
"הוא מסיר את כובעו מתוך רחשי כבוד. אלמלא סבל כל-כך בילדותו מעולם לא היה לוקח ולו תרמיל אפונה. אתה יודע זאת, רינלדו."
"השקר נוטף ממך כמו הגשם מן הגגות. מיום לידתך היית נבל, מוג לב, שפל ושוטה. הבט בארנקך התלוי לך מהחגורה. מלא עד להתפקע בפלורינים שהרווחת על חשבון עמלו של אחר. אבל מה שבא בקלות, בקלות ייעלם."
"אל תשמיע מילים קשות כל-כך באוזניו של רוכל חסר כול. האם לא הדליק אלף נרות כנסייה בזמנו?"
"עבדת את כל קדושי העולם הזה מתוך חוסר אמונה באלוהים. כשפגשת מלח מחצי-האי ערב האמנת באללה, וכשהיה בידך למכור אבקה לחבורה מהמזרח התפללת לאלים ההודים בעלי שמונה הזרועות."
"אכן, רינלדו, כל עוד הנך ידידו הטוב של אלוהים, הקדושים יכולים ללכת לעזאזל!"
"שמור על פיך, רוכל."
"אלוהים מחלק אגוזים למי שאין שיניים בפיו."
ג'וזפה התכופף. המילים הקשות עוד היו תלויות בחלל האוויר, אבל הדבר בוודאי לא השפיע על המתים. ועם זאת, משהו לא היה כשורה. הגיע הזמן לצאת מעיר הרפאים.
כאשר כיסה את ראשו בברדס ועמד ללכת, הבחין לפתע בדמות המתבוננת בו מן האכסדרה.
ג'וזפה נסוג צעד אחד לאחור. הייתכן שזהו בן משפחה ששרד מן הטרגדיה? אם כן, הדבר מסביר מדוע המתים הושכבו בקפידה במיטותיהם, רחוצים ומסורקים.
העיניים שבחנו את ג'וזפה היו צעירות ובריאות, גדולות כעיניו של בעל-חיים, אך רכות כעיני ילד. האצבעות היו ארוכות ומטופחות, אך לא ניתן לראות אם השתייכו לגבר או לאישה.
"פשוט ביקשתי לתפוס מחסה מפני הגשם" – ג'וזפה אימץ לו את הנימה המתחנחנת שפיו מפיק בקלות רבה כל-כך בשעת מסע – "לא לקחתי דבר שאינו שייך לי. שמי הוא פגמינו, מלומד בתחום התרופות ושמני המרפא. מר עמנואלה פגמינו. למדתי באוניברסיטת סַלֶרנוֹ אצל אדוארד לַקַרְט המפורסם."
ג'וזפה צמצם את עיניו ועשה צעד אחד קדימה כדי להתבונן מקרוב בדמות שמולו. נער, בקושי מלאו לו ארבע-עשרה שנה, שיער קצוץ, עיניים שחורות, עור לבן. לרגע קל חשב שהילד שם אותו ללעג. עיניו היו גדולות ומבוהלות, אך סביב שפתיו החיוורות נראה רמז ללגלוג. אף-על-פי-כן, לא כך היו פני הדברים. ג'וזפה נשם לרווחה. המזל, אם כן, לא נטש אותו, משום שברור היה מיד שהנער הזה לא נדבק במגפה – על עורו לא נראו כתמי צבע חשודים, שום מורסות, וחוץ מזה היה ברור למדי שהוא רפה שכל.
עתה השתנתה הנימה. "אתה יודע לדבר?"
הנער הנהן.
"אתה גר כאן?"
"סי, סיניורֶה."
"אם כן, המשפחה שלך היא שהתפגרה?"
"נוֹ, סיניורה."
ג'וזפה נאנח. הוא נאלץ להתמודד עם רפי שכל בעבר. הם סבלו כמובן ממומים שונים: כמה מהם היו נבונים למדי, ואילו אחרים נעו במעגלים בתוך עולמם הפנימי הקטן והיו שקועים בעצמם. בחצי-האי ערב לא התייחסו אליהם כאל מפגרים אלא כאל בעלי ראייה על-חושית. נהוג היה להקשיב לדברי הנבואה שלהם על העומד להתרחש, אולם על-פי נסיונו של ג'וזפה מוטב היה לדבר אליהם בתקיפות, כדי שיראו מיד מי האדון ומי העבד.
"תן לי להתבונן בך כראוי. אכן-אכן, יחף, אבל לבוש בקפידה. מי העניק לך את הבגדים שלגופך?"
הנער הצביע על המתים.
"אם כן, אתה מועסק בבית הזה?"
"סי, סיניורה, בגן הירק. אבל האדון שלי, הגנן הגדול, הסתלק."
ג'וזפה אחז בידו של הנער. "מזמן לא ראיתי מנכש עשבים עם אצבעות עדינות כל-כך."
"עבדתי בעיקר במטבח, סיניורה."
"אולי אתה האיש שהניח את המשפחה בקברה?"
"בקברה, סיניורה?"
"כפי שהם שוכבים, בשורה ישרה, לבושים במיטב מחלצותיהם?"
"סי, סיניורה. אני והגנן הגדול, אבל הוא הסתלק."
"כן, את זה כבר הבנתי."
ג'וזפה משך מעלה את בגדי הנער ובחן את רגליו.
"משונה מאוד, הוא לבן כמו חלב עזים, אף לא כתם אחד. הייתכן שהאל הטוב חס על רפי השכל של העיר הזאת? האם כך הוא רוצה שהעולם ייראה? הסתכל עלי, ילד. כיצד ייתכן שכל המשפחה עטופה בתכריכיה, ואתה ניצלת?"
"ניצלת, סיניורה?"
"ממגפת הדבר, שוטה."
"אה, כן, מגפת הדבר."
הנער קפא במקומו ונשך את אגודלו.
"אני חושב שאולי," אמר, "...אני והגנן הגדול... אכלנו אַרמוֹרַקִיָה רוּסטיקַנַה."
ג'וזפה מצמץ בעיניו. "שורש חזֶרֶת?"
הנער הנהן בהתלהבות.
ג'וזפה ניגש לחלון ובהה החוצה, לערפל. במזרח הופיעו קרני השמש הראשונות, ותרנגול יחיד קרא בקול. מימיו בלומברדיה הכיר את השורש בעל הטעם החריף, המכונה שורש הכישוף בפי אדומי השיער שבצפון. טוב נגד שיעול כרוני. יעיל נגד מורסות.
"נגד מורסות," לחש והסב את ראשו לעבר הצעיר, "אז אכלתם חזרת. כמה זמן שימשת כשוליה אצל הגנן הזה?"
הלה ספר באצבעותיו. "שש שנים, סיניורֶה."
"אם כן, כמעט סיימת את התמחותך."
"סי, סיניורה."
"אַרטֶמִיסִיָה דְרַכּוּנכּוּלוּס. ספר לי עליה!"
הבעה מאומצת הופיעה על פני הנער. השאלה דרשה ממנו את מלוא הריכוז.
"גבעולים שטוחים עם שורשים סיביים," אמר. "טוב נגד כאב שיניים. במזרח קוראים לצמח טַרחוּן, והוא משמש נגד הכשת נחש. אנחנו קוראים לו טָרָגוֹן, אבל אין לנו כזה בגינה."
ג'וזפה הנהן בהערכה.
"בתור רפה שכל אתה בכלל לא טיפש. אתה חושב להישאר כאן בעיר?"
"אני לא יודע אם הגנן הגדול יחזור."
"סביר להניח שלא. מי שהצליח להימלט מהמוות השחור כבר לא ישוב. תחשוב על זה, כי תוכל להצטרף לרב-אמן אמיתי, בכל הנוגע לרוקחוּת. העגלה שלי חונה שם בחוץ. צנועה, אבל זה טוב יותר מכלום."
ג'וזפה הוביל את הנער אל בוניפציוס, שבטש ברגליו. החמור מעולם לא העלה ריח טוב, אבל אחר השטיפה שארכה כשעה הסריח עוד יותר, אם הדבר אפשרי.
ג'וזפה חבט על לוח העץ ששימש כמושב הרַכָּב.
"יש כאן מקום לשניים," אמר, "ומֶסֶר פגמינו הוא לא קבצן אביון אלא איש אמיד, שנוהג בעגלה משלו ובתוכה שיקויי פלאים מכל סוג, אם כי מעולם לא השתעבדתי לרדיפת ממון וכל שברשותי הוא מה שאתה רואה לנגד עיניך."
"אבל לאן אתה נוסע, סיניורה?"
"לעולם הגדול. אני נוסע בשליחות סודית ואיני יכול להוסיף על כך דבר."
"שליחות?"
"כן, שליחות, ואל תקרא לי סיניורה, זה לא הולם. קרא לי מֶסֶר, כך קוראים לי האנשים שמכירים אותי."
"אבל סיניורה, אני חייב לחכות."
"לחכות למה?"
"לוֹ, שיבוא לקחת אותי."
"מישהו אמור לבוא לקחת אותך?"
"סי, סיניורה, הגנן הגדול גילה לי את עתידי לפני שיצא לדרכו."
ג'וזפה גלגל את עיניו לשמים. "הו, אלוהים אדירים ובתולה ענוגה," מלמל, "אוזניכם השומעות!"
"אולי אתה האיש שהגנן הגדול הזכיר לפני שהלך. כל-כך התעצבתי כשנגזר עלי להיות לבדי, אבל הוא אמר שאקבל גנן חדש. אולי זה אתה?"
ג'וזפה הביט בזעף לימינו ולשמאלו והשיב בקול שקט ונעים. "ודאי שזה אני, מי עוד אני יכול להיות?"
הנער אחז בזרועו של ג'וזפה. "אבל, סיניורה," לחש, "האם אתה האיש שיגאל את חייו שלו שלוש פעמים, יציל תינוק מטביעה, יפגוש נערה בחיים וגם בממלכת המוות, יינצל מן המגפה בלונדון ובמרסיי ולבסוף יחצה את האוקיינוס בלי שתהיה ברשותו אלא שרשרת כסף שנצרפה בשביל מלך, הוענקה לאָמיר ונגנבה מפרוצה?"
ג'וזפה הזדקף והתגרד תחת צלעותיו.
"זה הרבה מאוד בבת-אחת," מלמל.
"אבל זה אתה?" לחש הנער.
ג'וזפה עצם את עיניו למחצה.
"הנבואה," אמר, "דוברת אמת לאמיתה, פגשתי רבים הקוראים בכף היד וחלקם אף היו פיכחים, ואני יכול לגלות לך שכבר נמלטתי ממוות, ממחלה, ממגפה ומצרעת פעמים רבות מאוד, ומכאן שהמספר שציינת אינו מדויק. ובאשר לנסיעות בארצות נכר, הרי שאתה מביט באיש שברח מהמונגולים בבגדד, ובכל הקשור לזונות ולפרוצות, הרי שהכרתי יותר מאחת. יש לך שאלות נוספות לפני שההרפתקה מתחילה?"
הנער בהה לעבר הבית שממנו בא.
"אל תוסיף לחשוב עליהם," אמר ג'וזפה, "הם בחיקו של אלוהים, למי שמאמין בדברים כאלה."
אך לפתע רץ הצעיר בחזרה.
"מוֹמֶנטוֹ, סיניורה," קרא, "מומנטו."
ג'וזפה הניד בראשו מצד לצד ונשא את עיניו לשמש הלבנה. זה היה בוקר נהדר, ויהיה ממש נפלא לצאת מפירנצה, שמצד אחד הציגה מראה מדכדך, ומצד שני מילאה את עגלתו עד להתפקע. כך, חשב לעצמו, האדם לעולם אינו מסתפק בממון לבדו. תן לקבצן את מיטתך, והוא יגמול לך בכינה. לא, אף אחד אינו מלקק יד ריקה, ועכשיו אני גורר אחרַי נער רפה-שכל. ועם זאת, הגעתי לגיל שבו אין זה יאה למלומד לבשל לעצמו את תבשיליו.
באותו רגע יצא הצעיר בחופזה מן הבית. מאחוריו התפרצו לשונות האש מהדלתות ומהחלונות.
"מה לכל הרוחות עשית, נער?"
"סע, סיניורה, סע, אני עושה רק מה שאמרו לי לעשות."
ג'וזפה היסס לרגע, ולבסוף נופף בשוט מעל ראשו של החמור.
הם הזדרזו לצאת מן העיר, מהר ככל האפשר, וחמור שנשטף זה לא כבר גורר את העגלה. עולים ויורדים בסמטאות צרות, פונים בקרנות רחוב, חוצים את כיכר השוק, על פני הרחבה שקבצנים ותרנגולות נצמדו בה לקירות הבתים.
"אל תביט לאחור," קרא ג'וזפה כשהעגלה המקרקשת יצאה מהשער הצפוני, "אני מימי לא הבטתי לאחור."
הנער לפת את מושב הרַכָּב בחוזקה. "האם זו באמת ראשיתה של הרפתקה?" שאל.
"אם השטן ישיג את מבוקשו," השיב ג'וזפה.
"אבל לאן נוסעים, מֶסֶר?"
"לקתדרלה בלוקה, שם מצאו גן העדן והגיהינום את אותו שליט עצמו. איך קוראים לך, ילד?"
"ארתוּרוֹ," השיב הנער, "שמי ארתורו."

הסיפור על ג'וּזֶפֶּה עמנוּאלֶה פַּגַמינוֹ נפתח בשנת 1348 למניין שנות אדוננו, ביום שיצא מממלכת נָפּוֹלי לעבר כס הבישוֹפוּת בלוּקָה.
באותה עת לא היו דברים רבים לספר על אודות הרוכל והעֶשׂבּוֹנאי פגמינו, מה גם שכותבי דברי הימים היו טרודים בעניינים אחרים. מי שבכל זאת מגלה עניין בקורות חייו ייאלץ לפנות לאיש עצמו, שהיה לא מהימן בדיוק כמו כותבי דברי הימים.
בליל אביב אחד הוא מתגלגל אל פירנצה.
המראֶה משכנע. העגלה בעלת שני הגלגלים, החמור על רגליו הנוּקשות, הרַכָּב כפוף הגו. העגלה מקרקשת בעוברה בשער העיר ומטילה צל אלכסוני על הקימור המסויד לבן. הרוח לכדה פעמון כנסייה בודד, וזה מהדהד בלב העיר.
ג'וזפה מתנער ומרים את הברדס שלראשו, מביט סביבו וממלמל קללה, אך מרסן את עצמו. כבר קרה שנפל בפח, חרף היותו זקן מכדי להתפתות.
האם פיתו אותו? כן, פיתו אותו.
מה פיתה, היופי או החורבן?
שניהם. אבל האמת-למחצה היא גם שקר-למחצה.
קריה נאווה מזו לא תמצא על אדמתו המוריקה של אלוהים, שְמע למי שראה כבר הכול.
אלה היו דבריו של "הירח" ליד מימיו האפורים-הירוקים של נהר האַרנוֹ, וג'וזפה שכב לישון תחת כיפת השמים וחלם על המִפְלָשים הצוננים של השומרים בפירנצה, על הנשים היפות, על החיים שהתנפצו לרסיסים ועל הסחר התוסס. אולם מה קידם את פניו עתה, בלילה ששום כוכב אינו מנצנץ בו? ריקנות החודרת לעצמוֹת. תמונה חיוורת וחולנית של עיר רפאים נטושה. אמנם במרחק-מה, מלב המטרופולין המהולל של ימים עבָרו, נשמעו הדי קולותיהם של שיכורים, שלא ראו פחיתות כבוד בהלעגה על המופנם בין גרמי השמים, הלא הוא הירח, אבל קולותיהם המחוספסים רק הגבירו את תחושת הנביבוּת, ולַצחוק לא היה שום קשר לשעשוע, משום שאת גורלם שלהם ביכו באמצעות הצחוק.
"הומור שחור," קרא והתכופף מפני ההד.
הוא נאנח אנחה כנה והתגלגל על פני המסבאות הנטושות, שזה לא כבר הדהדו בהן מוזיקה ודיבורים ללא כל נקיפות מצפון. עתה נשמעו רק יללות החתולים הנפוחים, שנואשו מן הניסיון ללקק מפיהם את דם הפגרים.
"חתולים ופרוצות הם קרובי משפחה," מלמל ונופף במושכות, "הכול הם שורדים, שנות שובע כשנות רעב. ככל שהרעב כבד יותר כן הזונות שמנות יותר. ואילו בפירנצה הן התקשטו בדם קרוש. בבירת הפְלוֹרינים אי-אפשר לראות שום הבדל."
בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו עד כמה המצב נורא, משום שככל שהתקרב ללב העיר כן נעשתה צחנת הגופות מחרידה, אד צמיגי של רימות וריקבון, והוא נתקף צער, משום שאין כאן ריח של מוות, אלא של מגֵפה. המגפה הנוראה מכולן. כלומר זו שבאביב הפכה את פירנצה לבית-קברות, עיר שכל חי נטש אותה, זולת השתיינים, סַבָּלֵי הדֶבֶר ואלה שהיו חולים מכדי לברוח.
באותו לילה אכזרי, שבו היופי והחורבן קבעו פגישה, כיסה עונשו של אלוהים כקרום את החומות המסוידות. ערימות של גופות, בני-אדם וחזירים בערבוביה.
"כמה נורא, כמה מדכדך וכמה מעורר," לחש והוביל את העגלה במורד סמטה צרה, כי הריח אמנם היה מבחיל והלילה חמים ולח, אך העובדה הבלתי רגילה שדלתות הבורגנים היו פתוחות לרווחה לא חמקה מעיניו. אפילו התריסים לא היו מוגפים. אכן, החיפזון ניכר בכול. המעטים שטרם החלו לסבול מאף מדמם וממורסות בגודל ביצה כבר נסו על נפשם. למי אכפת בצע כסף כשהמוות לופת את קרסוליך? אולי רק לראש המנזר האדוק, שמיהר לצאת משער העיר, נברשות מוצפנות תחת גלימתו והוא ממלמל לעצמו את תפילת "אבינו" ומנסה לחבוט בנזיר הצעיר משום שהנער שכח את היין ואת הכוסות ארוכות הרגליים.
מן המזרח היא באה, מגפת הדֶבֶר. גם רופאים וגם תרופות לא יושיעו. אמהות הדביקו את ילדיהן וחיות הבית את בעליהן. הכול ידעו שבמרבית המקרים מת החולה תוך שלושה ימים בלבד וסַבָּלֵי הדֶבֶר יכולים לבוא לאוספו – אלא אם כן הושלכה גופתו בשער יחד עם המתים האחרים, כפי שקרה ברובעי העוני. כל-כך אכזרי היה האל שבמרומים, שבין חודש מארס לחודש יולי מתו יותר מחמישים אלף איש בעיר הזו, היפה בערי תבל.
ג'וזפה הניח לחמורו לנוח וירד במאמץ גדול ממושב הרַכָּב. על משטח העגלה היה ערוך "בית-המרקחת של פגמינו". היו בו משחות לריפוי פצעים ואבקות נגד עצירוּת, מִרשמים לטיפול במרה שחורה ורצפטים לבעיות שכחה.
"יורשה לי להציג את עצמי," מלמל וירק, "בית-מרקחת ואוניברסיטה, דחוסים יחדיו בדו-גלגלית זו, שתיכף תקרוס מרוב יושן וממזיקים המכרסמים בה בלי הרף. כך גם אנו נושאים איתנו את המוות בכל אשר נלך, כי הוא תמיד מגיע אל הבשר, גם אם ילבש צורה של חיפושית כיַקרוּנית הרהיטים. ויום אחד, כשתסיים לכלות את העץ ולעכל את הסיקוס האחרון, תתקוף את בשר בעליה של העגלה. איזה ייאוש מעורר בנו הלילה."
הוא עצר מול בית שתריסיו נצבעו לא מכבר והסיד על כתליו עדיין לא יבש. הרחבה מול הדלת טואטאה, ומבעד לסורג ראה כדים קטנים וגדולים פזורים סביב בריכה של צמחי נופר. זה היה משכנו של אדם אמיד.
ג'וזפה השמיע שריקה שקטה לשיפור האווירה, התמתח ושלף סמרטוט, טבל אותו בחומץ והחל במלאכתו.
לכל מטבע, חשב, יש צד שני, והצד שלי מדיף ריח חומץ ונושא את חותמו של שודד הקברים.
***
כעבור שעה שוב ישב על מושב הרַכָּב. העיקוף שעשה דרך פירנצה נראָה רווחי. כי למי אכפת בצע כסף כשהמוות כבר מתדפק על הדלת? "הרי הקבר," כפי שאמר ליקרונית, "לא מפיק כל הנאה מזהב ומאבנים טובות."
זה גן עדן אמיתי למחלל קברים, לחש קול מוכר.
ג'וזפה התנער ואטם את אוזניו, אף שידע היטב שהקול לעולם לא ייעלם, כי מאז ומעולם דיברו באוזניו שני קולות: הקול המתגונן, המתבכיין, המכונה סֶפֶּה, ושופר יום-הדין המאשים המתקרא רינַלדוֹ.
"זו טרגדיה," אמר סֶפֶּה, "לראות את כל המתים, מוות חסר טעם לחלוטין."
"איזו צביעות, אתה כבר טבלת את הסמרטוט בחומץ, מוכן להתחיל במלאכה."
"להתפרנס הרי צריך."
"איני יודע מה חמוּר יותר, הפשע או הצביעות."
"בסך הכול הייתי בדרך ללוקה."
"ומה יעשה מחלל הקברים בלוקה?"
"יפגוש את גורלו, וזה לא כולל אותך, רינלדו. לך תשתין במקום אחר."
"לך מחכה רק גיהינום, סֶפֶּה. אם פה ואם בלוקה."
"אם כך נתראה, רינלדו."
"בזה אתה יכול להיות בטוח, ומוקדם מכפי שאתה מעלה בדעתך. אבל עכשיו מוטב שתסתתר, קשישי, כי ארובות השמים נפתחות."
ג'וזפה התנער ונשא את עיניו אל מעטה העננים העמום. הטיפה הראשונה נחתה על אפו. בן רגע ניתכו המים ארצה בצעיפים ירוקים ארוכים.
הוא נהג את העגלה למחסה תחת מרפסת ורודה. לא עלה בידו להיזכר מתי לאחרונה ירד גשם זלעפות כזה. הלחות הביאה איתה ניחוח של יום חדש. העיר זקוקה לזה בהחלט. מן הסמטאות הצרות נשמע פכפוך המים. הם בעבעו ויצרו נחלים קטנים שנשאו את הגופות הנפוחות ממקום למקום, עד שנבלמו על-ידי עגלה, פסל או מפתן אבן, ומיד הפליגו שוב לדרכן.
ג'וזפה כיסה את ראשו בברדס, אבל הבין שהסופה לא תחלוף בקרוב. קולות נפץ מילאו את האוויר, אבל זו הייתה רק ההתחלה; עד מהרה התגלגלו רעמים בזה אחר זה, הבתים רעדו והעצים הזדעזעו עד שורשיהם.
הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, אבל חוץ מזה היה מצבו טוב. נראה שבּוֹניפַציוּס נהנה מהמקלחת הלא מתוכננת. החמור נקרא על שם האפיפיור המאה תשעים ושניים של רומא. בעליו סבר שיש ביניהם כמה קווי דמיון.
ג'וזפה קינח את אפו ואמד את המצב: בית גדול, שכל מי שנשמה באפו נטש אותו. ריק מבחוץ ומבפנים. כל שעליו לעשות הוא לגשת אליו.
"וחוץ מזה," מלמל, "הרי יורד גשם."
בזהירות פתח אחד התריסים, קרא ליושבי הבית אך כצפוי לא זכה לתשובה, ונכנס.
"איזה פאר והדר," מלמל וחלץ את סנדליו.
בית שחדריו גבוהי התקרה מחוברים זה לזה, אכסדרות שעמודיהן מבריקים, מעוטרי שיש ופסיפס, חגיגה לעיניים ותענוג לכפות רגליים יחפות. וילון הפריד בין חדר המגורים לאגף השינה, שם התחזק ריח הגופות.
המתים שכבו במיטותיהם, מסודרים בקפידה וידיהם שלובות על החזה. המבוגרים הונחו בנפרד, אב צעיר ואם צעירה עוד יותר. הילדים, שלושה בסך הכול, שכבו זה לצד לזה על מיטה צרה תחת מרצדת שנעשתה משעם וחוטים. הודות לבקיאותו הגדולה במוות בכלל ובמגפת הדבר בפרט, הבין ג'וזפה שהמשפחה עוד הייתה בחיים בשבוע שעבר. אנשים הגונים, אזרחים מכובדים. לסב, לבן ולנכד היו אותם תווי פנים אציליים. הקימור הקל באף, כפי שרואים אצל בני טוסקנה, הפנים הצרים, הצוואר הארוך – בניגוד לבני נפולי, שנטו להיות גוציים ושמנמנים.
כשג'וזפה התקרב אליהם האיר ברק את החדר. הרעם שבא בעקבותיו זעזע את יסודות הבית והמתים זעו במיטותיהם. הצללים ריצדו על הקירות המסוידים.
משהו לא היה כשורה. אולי עוצמתו של מזג האוויר היא אשר עוררה מורא. אולי היו אלה הנסיבות, המשפחה האצילית, כל הסדר המהוגן.
"כאן לא מוטל אף גנב," לחש, "אף שקרן ובוודאי אף שודד קברים, המשפחה הזאת מעולם לא חיטטה באדמה בחיפוש אחר זהבו של איש מת. אלה אנשים הגונים."
"בניגוד לגנב."
"הוא מסיר את כובעו מתוך רחשי כבוד. אלמלא סבל כל-כך בילדותו מעולם לא היה לוקח ולו תרמיל אפונה. אתה יודע זאת, רינלדו."
"השקר נוטף ממך כמו הגשם מן הגגות. מיום לידתך היית נבל, מוג לב, שפל ושוטה. הבט בארנקך התלוי לך מהחגורה. מלא עד להתפקע בפלורינים שהרווחת על חשבון עמלו של אחר. אבל מה שבא בקלות, בקלות ייעלם."
"אל תשמיע מילים קשות כל-כך באוזניו של רוכל חסר כול. האם לא הדליק אלף נרות כנסייה בזמנו?"
"עבדת את כל קדושי העולם הזה מתוך חוסר אמונה באלוהים. כשפגשת מלח מחצי-האי ערב האמנת באללה, וכשהיה בידך למכור אבקה לחבורה מהמזרח התפללת לאלים ההודים בעלי שמונה הזרועות."
"אכן, רינלדו, כל עוד הנך ידידו הטוב של אלוהים, הקדושים יכולים ללכת לעזאזל!"
"שמור על פיך, רוכל."
"אלוהים מחלק אגוזים למי שאין שיניים בפיו."
ג'וזפה התכופף. המילים הקשות עוד היו תלויות בחלל האוויר, אבל הדבר בוודאי לא השפיע על המתים. ועם זאת, משהו לא היה כשורה. הגיע הזמן לצאת מעיר הרפאים.
כאשר כיסה את ראשו בברדס ועמד ללכת, הבחין לפתע בדמות המתבוננת בו מן האכסדרה.
ג'וזפה נסוג צעד אחד לאחור. הייתכן שזהו בן משפחה ששרד מן הטרגדיה? אם כן, הדבר מסביר מדוע המתים הושכבו בקפידה במיטותיהם, רחוצים ומסורקים.
העיניים שבחנו את ג'וזפה היו צעירות ובריאות, גדולות כעיניו של בעל-חיים, אך רכות כעיני ילד. האצבעות היו ארוכות ומטופחות, אך לא ניתן לראות אם השתייכו לגבר או לאישה.
"פשוט ביקשתי לתפוס מחסה מפני הגשם" – ג'וזפה אימץ לו את הנימה המתחנחנת שפיו מפיק בקלות רבה כל-כך בשעת מסע – "לא לקחתי דבר שאינו שייך לי. שמי הוא פגמינו, מלומד בתחום התרופות ושמני המרפא. מר עמנואלה פגמינו. למדתי באוניברסיטת סַלֶרנוֹ אצל אדוארד לַקַרְט המפורסם."
ג'וזפה צמצם את עיניו ועשה צעד אחד קדימה כדי להתבונן מקרוב בדמות שמולו. נער, בקושי מלאו לו ארבע-עשרה שנה, שיער קצוץ, עיניים שחורות, עור לבן. לרגע קל חשב שהילד שם אותו ללעג. עיניו היו גדולות ומבוהלות, אך סביב שפתיו החיוורות נראה רמז ללגלוג. אף-על-פי-כן, לא כך היו פני הדברים. ג'וזפה נשם לרווחה. המזל, אם כן, לא נטש אותו, משום שברור היה מיד שהנער הזה לא נדבק במגפה – על עורו לא נראו כתמי צבע חשודים, שום מורסות, וחוץ מזה היה ברור למדי שהוא רפה שכל.
עתה השתנתה הנימה. "אתה יודע לדבר?"
הנער הנהן.
"אתה גר כאן?"
"סי, סיניורֶה."
"אם כן, המשפחה שלך היא שהתפגרה?"
"נוֹ, סיניורה."
ג'וזפה נאנח. הוא נאלץ להתמודד עם רפי שכל בעבר. הם סבלו כמובן ממומים שונים: כמה מהם היו נבונים למדי, ואילו אחרים נעו במעגלים בתוך עולמם הפנימי הקטן והיו שקועים בעצמם. בחצי-האי ערב לא התייחסו אליהם כאל מפגרים אלא כאל בעלי ראייה על-חושית. נהוג היה להקשיב לדברי הנבואה שלהם על העומד להתרחש, אולם על-פי נסיונו של ג'וזפה מוטב היה לדבר אליהם בתקיפות, כדי שיראו מיד מי האדון ומי העבד.
"תן לי להתבונן בך כראוי. אכן-אכן, יחף, אבל לבוש בקפידה. מי העניק לך את הבגדים שלגופך?"
הנער הצביע על המתים.
"אם כן, אתה מועסק בבית הזה?"
"סי, סיניורה, בגן הירק. אבל האדון שלי, הגנן הגדול, הסתלק."
ג'וזפה אחז בידו של הנער. "מזמן לא ראיתי מנכש עשבים עם אצבעות עדינות כל-כך."
"עבדתי בעיקר במטבח, סיניורה."
"אולי אתה האיש שהניח את המשפחה בקברה?"
"בקברה, סיניורה?"
"כפי שהם שוכבים, בשורה ישרה, לבושים במיטב מחלצותיהם?"
"סי, סיניורה. אני והגנן הגדול, אבל הוא הסתלק."
"כן, את זה כבר הבנתי."
ג'וזפה משך מעלה את בגדי הנער ובחן את רגליו.
"משונה מאוד, הוא לבן כמו חלב עזים, אף לא כתם אחד. הייתכן שהאל הטוב חס על רפי השכל של העיר הזאת? האם כך הוא רוצה שהעולם ייראה? הסתכל עלי, ילד. כיצד ייתכן שכל המשפחה עטופה בתכריכיה, ואתה ניצלת?"
"ניצלת, סיניורה?"
"ממגפת הדבר, שוטה."
"אה, כן, מגפת הדבר."
הנער קפא במקומו ונשך את אגודלו.
"אני חושב שאולי," אמר, "...אני והגנן הגדול... אכלנו אַרמוֹרַקִיָה רוּסטיקַנַה."
ג'וזפה מצמץ בעיניו. "שורש חזֶרֶת?"
הנער הנהן בהתלהבות.
ג'וזפה ניגש לחלון ובהה החוצה, לערפל. במזרח הופיעו קרני השמש הראשונות, ותרנגול יחיד קרא בקול. מימיו בלומברדיה הכיר את השורש בעל הטעם החריף, המכונה שורש הכישוף בפי אדומי השיער שבצפון. טוב נגד שיעול כרוני. יעיל נגד מורסות.
"נגד מורסות," לחש והסב את ראשו לעבר הצעיר, "אז אכלתם חזרת. כמה זמן שימשת כשוליה אצל הגנן הזה?"
הלה ספר באצבעותיו. "שש שנים, סיניורֶה."
"אם כן, כמעט סיימת את התמחותך."
"סי, סיניורה."
"אַרטֶמִיסִיָה דְרַכּוּנכּוּלוּס. ספר לי עליה!"
הבעה מאומצת הופיעה על פני הנער. השאלה דרשה ממנו את מלוא הריכוז.
"גבעולים שטוחים עם שורשים סיביים," אמר. "טוב נגד כאב שיניים. במזרח קוראים לצמח טַרחוּן, והוא משמש נגד הכשת נחש. אנחנו קוראים לו טָרָגוֹן, אבל אין לנו כזה בגינה."
ג'וזפה הנהן בהערכה.
"בתור רפה שכל אתה בכלל לא טיפש. אתה חושב להישאר כאן בעיר?"
"אני לא יודע אם הגנן הגדול יחזור."
"סביר להניח שלא. מי שהצליח להימלט מהמוות השחור כבר לא ישוב. תחשוב על זה, כי תוכל להצטרף לרב-אמן אמיתי, בכל הנוגע לרוקחוּת. העגלה שלי חונה שם בחוץ. צנועה, אבל זה טוב יותר מכלום."
ג'וזפה הוביל את הנער אל בוניפציוס, שבטש ברגליו. החמור מעולם לא העלה ריח טוב, אבל אחר השטיפה שארכה כשעה הסריח עוד יותר, אם הדבר אפשרי.
ג'וזפה חבט על לוח העץ ששימש כמושב הרַכָּב.
"יש כאן מקום לשניים," אמר, "ומֶסֶר פגמינו הוא לא קבצן אביון אלא איש אמיד, שנוהג בעגלה משלו ובתוכה שיקויי פלאים מכל סוג, אם כי מעולם לא השתעבדתי לרדיפת ממון וכל שברשותי הוא מה שאתה רואה לנגד עיניך."
"אבל לאן אתה נוסע, סיניורה?"
"לעולם הגדול. אני נוסע בשליחות סודית ואיני יכול להוסיף על כך דבר."
"שליחות?"
"כן, שליחות, ואל תקרא לי סיניורה, זה לא הולם. קרא לי מֶסֶר, כך קוראים לי האנשים שמכירים אותי."
"אבל סיניורה, אני חייב לחכות."
"לחכות למה?"
"לוֹ, שיבוא לקחת אותי."
"מישהו אמור לבוא לקחת אותך?"
"סי, סיניורה, הגנן הגדול גילה לי את עתידי לפני שיצא לדרכו."
ג'וזפה גלגל את עיניו לשמים. "הו, אלוהים אדירים ובתולה ענוגה," מלמל, "אוזניכם השומעות!"
"אולי אתה האיש שהגנן הגדול הזכיר לפני שהלך. כל-כך התעצבתי כשנגזר עלי להיות לבדי, אבל הוא אמר שאקבל גנן חדש. אולי זה אתה?"
ג'וזפה הביט בזעף לימינו ולשמאלו והשיב בקול שקט ונעים. "ודאי שזה אני, מי עוד אני יכול להיות?"
הנער אחז בזרועו של ג'וזפה. "אבל, סיניורה," לחש, "האם אתה האיש שיגאל את חייו שלו שלוש פעמים, יציל תינוק מטביעה, יפגוש נערה בחיים וגם בממלכת המוות, יינצל מן המגפה בלונדון ובמרסיי ולבסוף יחצה את האוקיינוס בלי שתהיה ברשותו אלא שרשרת כסף שנצרפה בשביל מלך, הוענקה לאָמיר ונגנבה מפרוצה?"
ג'וזפה הזדקף והתגרד תחת צלעותיו.
"זה הרבה מאוד בבת-אחת," מלמל.
"אבל זה אתה?" לחש הנער.
ג'וזפה עצם את עיניו למחצה.
"הנבואה," אמר, "דוברת אמת לאמיתה, פגשתי רבים הקוראים בכף היד וחלקם אף היו פיכחים, ואני יכול לגלות לך שכבר נמלטתי ממוות, ממחלה, ממגפה ומצרעת פעמים רבות מאוד, ומכאן שהמספר שציינת אינו מדויק. ובאשר לנסיעות בארצות נכר, הרי שאתה מביט באיש שברח מהמונגולים בבגדד, ובכל הקשור לזונות ולפרוצות, הרי שהכרתי יותר מאחת. יש לך שאלות נוספות לפני שההרפתקה מתחילה?"
הנער בהה לעבר הבית שממנו בא.
"אל תוסיף לחשוב עליהם," אמר ג'וזפה, "הם בחיקו של אלוהים, למי שמאמין בדברים כאלה."
אך לפתע רץ הצעיר בחזרה.
"מוֹמֶנטוֹ, סיניורה," קרא, "מומנטו."
ג'וזפה הניד בראשו מצד לצד ונשא את עיניו לשמש הלבנה. זה היה בוקר נהדר, ויהיה ממש נפלא לצאת מפירנצה, שמצד אחד הציגה מראה מדכדך, ומצד שני מילאה את עגלתו עד להתפקע. כך, חשב לעצמו, האדם לעולם אינו מסתפק בממון לבדו. תן לקבצן את מיטתך, והוא יגמול לך בכינה. לא, אף אחד אינו מלקק יד ריקה, ועכשיו אני גורר אחרַי נער רפה-שכל. ועם זאת, הגעתי לגיל שבו אין זה יאה למלומד לבשל לעצמו את תבשיליו.
באותו רגע יצא הצעיר בחופזה מן הבית. מאחוריו התפרצו לשונות האש מהדלתות ומהחלונות.
"מה לכל הרוחות עשית, נער?"
"סע, סיניורה, סע, אני עושה רק מה שאמרו לי לעשות."
ג'וזפה היסס לרגע, ולבסוף נופף בשוט מעל ראשו של החמור.
הם הזדרזו לצאת מן העיר, מהר ככל האפשר, וחמור שנשטף זה לא כבר גורר את העגלה. עולים ויורדים בסמטאות צרות, פונים בקרנות רחוב, חוצים את כיכר השוק, על פני הרחבה שקבצנים ותרנגולות נצמדו בה לקירות הבתים.
"אל תביט לאחור," קרא ג'וזפה כשהעגלה המקרקשת יצאה מהשער הצפוני, "אני מימי לא הבטתי לאחור."
הנער לפת את מושב הרַכָּב בחוזקה. "האם זו באמת ראשיתה של הרפתקה?" שאל.
"אם השטן ישיג את מבוקשו," השיב ג'וזפה.
"אבל לאן נוסעים, מֶסֶר?"
"לקתדרלה בלוקה, שם מצאו גן העדן והגיהינום את אותו שליט עצמו. איך קוראים לך, ילד?"
"ארתוּרוֹ," השיב הנער, "שמי ארתורו."