“בשבוע החולף פנו אלי תלמידות תיכון "סליחה אדוני" בדרך כלל כשפונים אלי כך אני מפנה מבטי לאחור לחפש את ה... אדון. הפעם הפנייה היתה ישירה מאד ולא השאירה מקום לספק באשר לזהות ה"אדון" במסגרת לימודיהן נתבקשו לערוך משאל קצר היו בו מספר שאלות והשאלה רלוונטית היתה "אם היה באפשרותך לבחור אדם ולפגוש בו במי היית בוחר?" זו שאלה לא פשוטה ומביכה.
אני מניח שאם היו "תופסות" אותי בהלך רוח שונה הייתי בוחר באחר, באותה עת תשובתי היתה ספונטנית והפתיעה גם אותי עניתי "פנחס שדה" הבנות התבוננו זו בזו וברור היה לי שאין להן מושג במי המדובר, ואז שאלו "מי הוא?" "מדוע הוא?" עניתי ששירתו של שדה יש בה משהו שמתחבר אלי מאד. נותרתי לחשוב על כך אחרי שהמשיכו בדרכן ל"אדון" הבא.
שדה כתב את אשר על ליבו, מהאזור שפרויד כינה להבנתי "לא מודע" . להבדיל ממשוררים וסופרים רבים וטובים באמת שמתבוננים על קהל קוראיהם ובוחרים לכתוב לאנשים וזה בסדר. האיש הזה כתב כפי הנראה מליבו. כפי שחי כך כתב. הדברים נמצאים בשיריו. בחרתי באחד משיריו הבחירה של הקטע כמעט אקראית כל הספר היא שירה אישית מאד, על גבול הפיוט והתפילה.

סנטו בי נערות

"על כי דלותי ככה

אמן אני אומר, אמן כי דל אני
את כל אשר לי נתתי בברזל
את כל עשרי אשר חנני אלהים,
תפארת השמחות שלשרים,
נצת הנערות ומר בשרן, ומי המנוחות אשר לזך עינן-
נתתי בברזל המלובן."
נמצא בספר בעמוד 17 .

עוד כתב: כשנודע לו שחלה בסרטן ריאות: "אני שוכב מכוץ בקצה המטה כמו חיה קטנה. אינני יכול לכתוב שירים" 21.8.92 בכך מסתיים הספר.

הכנות שעירוב הקודש והחול האהבה והמחילה לאדם היאוש ותקווה שבשיריו נוגעים מאד לליבי.”

“ממליץ לקרוא לאט ולדמיין שזו תמונה.



"חלון מעבר לרחוב קומה שנייה מעל חנות
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה

דמדומי אחר הצהריים השקט הגשם
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה

כך יום יום אחר הצהריים מאחורי וילון תחרה לבן
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

היה זה לפני עשרים שנה בן שבע עשרה הייתי אז
מה גורלה זאת לא אדע כל שנשאר לי - הוא חרטה
גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה"


זו דוגמה לאחד משיריו ולא בהכרח הטוב ביותר בספר זה.
אני אוהב את שירתו כמו את ספריו הפרוזה. משום שהמילים זורמות מליבו לליבי. לא בודק אם הוא עונה לכללי שירה גדולה.
חש שאני יושב אתו בסנדלים ופותחים את הלב. שותים קפה ומעשנים ביחד. בקפה צדדי קטן בתל אביב.
רגע אינטימי כזה. רגעים שכאלו הולכים ופוחתים- רגעי האמת שלנו... אלו פוחתים ביחס ישיר לטכנולוגיה המתקדמת, לבתי המגורים הגדולים. מתבגרים בגיל צעיר יחסית הופכים לחלק מהמערכת לומדים לנהל שיחות מחושבות "על פי הספר" "מלוקקים ומלקקים לבוס. בחליפה ובחיוך מזוייף. בקיצור אנחנו הופכים לאנשי מכירות החל מראש ממשלתנו ועד סוכן הנדלן בפינת רחוב יהודה הלוי. פנחס שדה בספריו ובשיריו קדם לתקופה זו לכן חש אהדה, חש אמפטיה כמעט לכל מה שכתב.
גם כשאיני מסכים אתו אני מבין למה המשורר/הסופר התכוון. לא צריך מורה שיסביר לי.”