ביקורת ספרותית על החיים כמשל - מהדורות שונות מאת פנחס שדה
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 ביוני, 2019
ע"י אושר


"הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי-בהסתר-פנים, שותק, לובש מלבושים אפורים. ואת הספר הזה אני מנסה לכתוב (כאמרת חכם המסתורין) לא על-פי ראיית הדברים, כי אם לפי הרוח והמובן. אני מנסה לא באמנותם המזויפת של המלומדים, אלא באמנות החרון ורגשת הלב, הדמעות והבדיחה, הגעגועים, הדאגה והבעתה... אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום" (ע"מ 342, פרק 33- "על אודות כתיבת ספר זה").
"21.8.56 "כתבתי עוד חמישה פרקים, בינהם על אביגיל. אינני קורא. אינני חושב. כותב במיטה, או ליד השולחן, כשהפתקאות תלויות לנגד עיני על החוט. לפעמים יושב בבית-הקפה הסמוך, לבדי. אתמול בא אלי דוב ויינמן, וכששתינו קפה אמר לי בצער: מה תכלית בכתיבת הספר הזה? איזה מו"ל יוציא אותו? ואפילו כן, הקהל לא יבין אותו. אף שידעתי על מה דוב אהב אותי מאז התיידדנו בצבא, אמרתי לו: צא מחדרי, צא מחדרי, ולעולם אל תבוא עוד. הפסימיזם הוא חטא מוות, הוא שורש הרע והכפירה, הוא יליד הפחדנות ואבי השחיטות שהתפתח במשך הזמן. אלה שצלבו את ישו היו אנשים פסימיים. (ע"מ 401).
הרומן "החיים כמשל" פורסם בשנת 1958, רומן זכרונות של פנחס שדה בגיל 28. ביומן כתיבת "החיים כמשל, שהחל ב2.3.1956 ונסתיים 4.8.1957 ופורסם ב-1958.
בספר הראשון, פנחס שדה בורח מבית הוריו מהישוב "שריד"המצוי בין אפולה לחיפה, שוכן בעמק יזראל והתגורר שם עם משפחתו מאז 1934. הספר מתחיל בעצם בלומבורג, ממשיך בבחורה שהוא פוגש-ניצה (צעירה כמוהו). הוא מגיע לעיר חיפה:
"מה היו מטרות נסיעתי? בדרך לחיפה- לאחר שהנחתי מאחורי את המקום שהיה עד אילם לכל-כך הרבה מצוקה ומתיחות והייתי סוף כל סוף לבדי, חופשי בעולם- הבהרתי לעצמי, מתוך המערבולת העכורה של התשוקה הממושכת לנסוע, שלוש מטרות:
ללכת אל זונה, להיכנס למנזר להתאבד.. לא היה אכפת לי אם המטרות אולי סותרות אישה את רעותה(...) נראה היה לי כי בכל אחת ואחת מהן צפון במידה שווה המענה לשאלה שלא היה בי עוד הכוח לעמוד בפניה". (ע"מ 72). פנחס שדה מספר לנו על חייו העצמאיים לאחר היציאה מבית הוריו. הוא יושב במסעדה ומתאר את העוברים ושבים (ועד כמה שהם מטרידים אותו).
"לעת הצהריים הלכנו, יהושוע ואני, אל המקום שעתיד היה להיות, לאורך שנים, ביתי. הבית ניצב הבית ניצב בסמטה אחת שבשכונת אחווה, שכונה של אנשים עניים. (...) כשחלפו איזה ימים, החילותי מכיר את דיירי הבית ומבחין בינהם. מדיירי שתי הקומות התחתונות היה לי רק מושג קלוש למדי: גרו שם אופה ונהג, חנוואני ובנקאי, חייט ופקיד. היו להם משפחות גדולות ומשופעות בטף.
(...) לאחר שעקרו, בא לגור תחתם אברך אחד עם פאות וחתימת זקן דלילה, שעיסוקו היה בכתיבת תפילין ומזוזות, כלומר סופר סת"ם. (...) בחדר השלישי התגורר בחור אחד רם ונישא וממושקף, שהיינו מכנים אותו בשם "המהנדס", אם כי היה רק מנהל עבודה במפעל אשלג בחדר (...)הרביעי התגורר זוג לא צעיר עם ילדם הקטן(...) בחדר החמישי התגורר יהושוע, ובשישי דרתי אני. . (ע"מ 97-96).
פנחס שדה דוחה את תכתיבי החברה, בטל ועסוק בקריאה וחסיכת מעט הלירות שהיו ברשותו. החורף הירושמי לא עושה לו טוב. הוא פוצח בקשר רומנטי עם תמר השנואה המחפשת איך לנצלו. הוא כותב הגיגי שירה שונים ומסתגר בעליית הגג שבשכונת "גאולה" הירושלמית (כיום אי אפשר לעבור שם בלי לבוש מאוד רשמי בלי שינעצו מבט).
פנחס שדה לא רוצה לצייר, לא רוצה ללמוד, רק לכתוב הוא רוצה. בפרק 13 ("מלחמה") הוא מתגייס ונושר עד מהרה מהצבא. הוא מרושש, עוזב את תמר, מתחיל עם בחורה בשם שרה ולבסוף מתאהב באיילה:
אקראנה איילה. אין זה שמה האמיתי, השם ששנים אחדות היה מרעיד את עצבי. ואולם אם עלי לבור לה עתה שם אחר, הרי שהשם איילה ייטב. (...) ראיתיה, בהיכנסי, בעומדה ליד השולחן, כשהיא מדפדפת ברישול באיזה ספר(...) אפילו איש תמים כמוני יכול היה להבין שהוא רואה לפניו בתולה (אף שבאותה עת היתה איילה כבת עשרים ושלוש שנים) ושבתוליות זו קומסת בקרבה משמעות לשובה. (...) איילה חדלה להיות אישה בעיני, היא הפכה להיות השיגעון שלי. היא וכל הקשור בה- מכריה, הרחוב והבית שבו התגוררה, עצמים שהיה להם איזה מגע עמה- התעצמו והתקדשו והפכו בשבילי למעין בית-דין, שמשך אותי אליו בחוטים מסתוריים אבל בלתי נקרעים" (ע"מ 194,186, פרק 18 "הסיפור על אודות איילה, ועיון בפרק כב של בראשית").
בחייו הירושלמים, מספיק לקבור את חברו בינימין (בחור צעיר שהסתובב איתו בלילה), עסוק בכתיבת דוקטורתים בכדי להרוויח כסף ומתמזמז עם איילה במושבה הגרמנית (כיום"עמק רפאים") עד שנמאס לשתיהם אחד מהשני.
פנחס שדה ממשיך לאינסטבול, שם יזמנו לו צרות אחת אחרי השניה, בעודו חוזר לתמר. הספר השני נגמר בנסיעה לפרקפורט.
בספר השלישי מגיע פנחס שדה ללונדון (פרק 28- "שושנים נטפו על לבי"). שם הוא פוגש בעוד בחורה (רות), קונה חליפה עצל הוארט, מבקר בקרקס, פוגש עוד שחקנית תיאתרון (מרגרט) שלא רוצה להתחתן איתו ונהנה להיות בחברת אנשים משכמו ומעלה באזור ה"סוהו" ולוכח הפלגה ומגיע לפריז. בפרק 30 ("בבל") מגיע לפריז ברכבות, זהו חג המולד. הוא פוגש עוד יצואנית:
"פניתי לאחור, ומעלי עמדה, כשידה האחת נחה על מסעד כסאי, היפה בנשים שראו עיני מעודי. ראשה, עטור השיער האדום-אפל כנחושת, יפה היה עד מאוד, אבל מה שהביאני לידי השתוממות היה גופה.(...) לבסוף הניחה את כוסה על השולחן ואמרה: ובכן, אתה בא איתי?. (...) "לא תודה. אינני בא אתך" (ע"מ 316).
פוגש בחור יהודי המכנה "אחשוורוש", גבר בן חמישים שמנדנד לפנחס שדה מונולוגים שמצדו לא טורח להשיב לו. הוא חי בשביל חיי הלילה וממציא את המושג "תיירות לתפארת מדינת ישראל".
בסוף הרומן חוזר הגיבור פנחס שדה חזרה ארצה (לאחר שהות קצרה בגרמניה, שם אוזל שארית כספו במלון שעולה 100 דולר לילה). הוא חוזר לעליית הגג בירושלים ופוגש את י' (יעל) בחורה בת גילו, הוא מתחתן ומתגרש ממנה כלאחר יד. הספר הרביעי מסכם את כול הרומן, בה משווה פנחס שדה את עצמו ליונה הנביא, מושל את עצמו לנביא זעם בעולם מטריליסטי.

בדיעבד "החיים כמשל" הייתה ליצירתו החשובה היחידה שתיכנס לקאנון הספרות העברית. הקולגות שלו תמיד ימצאו דרך להפוך את עצמם לרלוונטים- אם זה הסכסוך הישראלי פלסטינאי עצל א.ב יהושוע ("המנהרה"). דראמות משפחתיות נוסח החברה הגאונה ("אתי החיים משחק הרבה", דויד גרוסמאן) והקרע בין החברה הישראלית בתוכה ויחסה לעולם באשר הוא (עמוס עוז). פנחס שדה לא התיימר לתעד את המציעות ברמת "המאקרו", אלא ברמת הפרטים באשר הם- כול הספר הוא זרם תודעה של פנחס שדה שנמשך ונמשך. סופרים הכותבים בזרם התודעה באשר הם מצמידים דמויות, "החיים כמשל" הוא זרם תודעה של הכותב שלו.
ברומן הייחודי ופורץ הדרך שכתב פנחס שדה נעשה "זרם תודעה" מול עולם כוחני וקפיטלסטי, אני מתאר לעצמי שמאז 1957 המצב לא השתפר.

הסיים בשיר (מני רבים בספר):
הצפרים ברם שותתות דם עת יוקדת שקיעה במערב-

כי מביט אליהן אלוהים;
גם כל הגיונותי וגעגועי נוטפים בכי, בכי עובר על
מלות השיר-
כי צופה בהם אלהים
מבעד אספקלר המחלט שבנצח.

הכל עצב, הכל שיר. ודע שמכל היינות עשוי הוא הבכי
שישכר ביותר.
כשאתה יושב בחצות לילה אל היין, וגופך כהיכל,
ועינך כמאורות-
לא היין- הבכי שבדם הוא אשר משכרך.
וכלעת ערב אתה שוכב על ערשך, וגופך כקבר,
ושפתיך בכולל-
לא השכל- הדם הוא שבוכה בך.
הדם הוא שהפך בעורקיך לבכי
כיוון שהגית בו.

ואני סבור: אין שיר מבלעדי הבכי. על כן אינני יודע כלל
לומר הלל
לחמדת הטבע וליפי הנערות,
שהוא כמו יפי לנבות-אש בעת בערת שתות-הבית.
גם אין עמי לכל החמוד, המתוק והמאיר,
לכל שמעלה חיוך אשר על השפתים, ואיננו מעלה
עליהן עוית ערגה
אל שאיננו, אל הנכסף ואל הנסתר בגבה גל גבה--
כי מה הן, אכן מה הן כל שמחות חיינו שאנו כה
מתרפקים עליהן,
אם לא בכי הדם אל תנחומותיו?
ועתידן מה, ומה תכלית היותן על פני האדמה הזאת,
אם לא להיות באחריתן מקפא-של-בכי
עת יביט בהן אלהים
מבעד אספקלר המחלט שבנצח?!
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מחשבות (לפני 4 ימים)
שעמום? אופס, מחכה לי. אתחיל ואבדוק.
פרפר צהוב (לפני 4 ימים)
חוששני שהקושי הנפשי לא נבע מהסבל של פנחס שדה, אלא משעמום כבד שיצר סבל אצלי.
ננטש מחוסר עניין.
אושר (לפני 4 ימים)
תודה רבה עמיחי.
למי שיוצא לאירועי שבוע הספר, מומלץ.
עמיחי (לפני 4 ימים)
עדיין לא קראתי.
תודה רבה, אושר, על התזכורת המושקעת והמפורטת.
אושר (לפני 4 ימים)
תודה סנטו, הספר לא קשה לקריאה אך מעלה קושי נפשי לשאת את סבלו של פנחס שדה מפלס את דרכו
סנטו (לפני 4 ימים)
ניסיתי פעם אחת לקרוא אותו, לא הלך וננטש. אולי בהזדמנות אחרת אנסה שוב.
אושר (לפני 4 ימים)
תודה רבה חני, פנחס שדה היה יחיד סגולה, הנה עכשיו שבוע הספר.
חני (לפני 4 ימים)
כתבת נפלא אושר. הספר מחכה לי...
מחשבות (לפני 5 ימים)
הספר אצלי, אבל זרם התודעה מרתיע מאוד.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ