יש לי המון ספרים חדשים הממתינים לי על המדף, אבל החלטתי לחזור ולקרוא את הספר הזה, שהרשים אותי עמוקות כשקראתי אותו באסופת סיפורים שזכו בהוגו ו/או בנאבולה (הוא זכה בשניהם) האם נשאר רלוונטי?

בני אדם מיישבים עולם אחר, שתושביו הם דמויי אדם קטנים, המכוסים בפרווה ירוקה, שיש להם שפה אבל אין להם שלטון מרכזי. אין להם גם אלימות או "קידמה" ומכשירים. לכן - הם כמעט בעלי חיים ומותר לאדם להשתמש בהם לצרכיו, לא?

בזמן האחרון אני לא מסוגלת לקרוא קריאה רצופה. אולי בגלל הצורך במשקפי קריאה, שמכבידים על אפי, ואולי בגלל הפרעת קשב שיצאה מהארון וגורמת למשפטים לקפוץ, להתבלבל ולאבד ממשמעותם, למשקפיים להסתתר בזדוניות בפינות לא הגיוניות ובכלל – לאורח חיים חדש שעיקרו עמידה עקרה בפרץ הכאוס.
ובכל זאת, באופן מפתיע ונגד כל הסיכויים, קראתי בסוף השבוע האחרון את הטרילוגיה של ארץ ים מתחילתה ועד סופה, ללא דילוגים, וכיאה לספרות

<mark>אורסולה לה גווין</mark> מקוטלגת משום מה כסופרת מדע בדיוני. כל ספריה שקראתי היו אמנם תחת מעטפת סיפורית בדיונית ששימשה אותה לפרוס רעיונות פילוסופיים - כולם עסקו למעשה במדעי המדינה, פוליטיקה וממשל. החלק "הבדיוני" בסיפוריה בטל בשישים - ואין בהם בכלל "מדע". הספר הזה עוסק באותם תכנים שהקנו לה את תהילתה - בדיקת סוגי ממשל, אידיאולוגיות, תאוריות ומולם הטבע האנושי המוכר לכולנו. במובן הזה הספר מרתק, מרשים בעוצמתו

בזמן קריאת הספר הייתי עסוקה בניסיון להבין את קיטלוגו כספר נוער. זה ספר קודר ואפל, שרב בו הנסתר על הגלוי, המספר באופן אליגורי על דרכו של קוסם מן החושך אל האור. הוא לחלוטין אינו ספר קליל שבני נוער יאהבו. גם ההרפתקאות המתוארות בו אינן ההרפתקאות המושכות המותירות את הגיבור יותר גיבור משהיה, כמו ש(מקובל לחשוב) מאפיין ספרי נוער.

<mark>אורסולה לה גווין</mark> היא סופרת מוערכת הכותבת הרבה ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, א

אולי יש אנשים שלא היו קוראים לזה חופש. אמנם לא קמתי מאד מוקדם, בדרך כלל בסביבות שבע, שמונה, חוץ מלילה אחד שבו התעוררתי בשלוש לפנות בוקר כי הגז נגמר, זה ששימש גם לחימום, וצריך היה לצאת החוצה ולהחליף בלון, ולמרות שבדקנו עוד קודם שיש לנו בלון ספייר ושהקונקטור שלו מתאים, לא הסתכלנו עד הסוף ולא שמנו לב לזה שהוא חתום בפלומבה מפלסטיק קשיח שבהעדר כלי מתאים צריך היה לגלף אותה החוצה, עניין של שעה וחצי עבודה

<mark>אורסולה לה גווין</mark>, אחת הסופרות הכי חשובות של מדע בדיוני לדעתי (לא פחות מפיליפ ק דיק). בספרים שלה יש כמעט תמיד חקירה של שונויות (הרבה פעמים שונויות בין מינים. כדאי לקרוא את "מעבר לעלטה" שבו לחייזרים דמויי האדם אין מין קבוע).
נושא עיקרי אחר אצלה הוא כוחות שחורים שדוחפים את האדם מבפנים. מין פסיכולוגיית מעמקים אפלה. אותם כוחות נבחנים על רקע הקשר שלהם ליצירה, יצירתיות, מדע או יותר נכון למדען עצמו והיצ

קראתי את הספר הזה לפני שבועות מספר ואני זוכרת שחשבתי לעצמי עד כמה קיצוני ושטוח התיאור של נציג המין האנושי, קפטיין דוידסון; זה המתייחס לנשים כאל חפץ מענג, אל העולם אליו הגיע כאל משהו שיש לשנותו ולהתאימו לצרכי בני האדם ואל דיירי אותו עולם כאל יצורים נחותים, חסרי תחושה, שנועדו לשרת אותו ואת מטרותיו. מעט הרגש שבליבו של דוידסון שמור להישגי המין האנושי - רגש פטריוטי עז מתעורר בו למראה סימני השתלטות הקיד

הספר הקטן הזה אומר לי "כתבי עלי, כתבי עלי" ואני לא יודעת מה לכתוב.

זה אולי בדיוני אבל לגמרי לא מדע אלא סיפור אגדה קצר פשוט ורציני, יותר גרים מאשר דיסני, וכמו באגדות הקלאסיות יש מקום של כבוד ליצרים אפלים ותכונות לא נחמדות.

נער ונערה בורחים מהכבלים המעיקים כדי לגלות עולם אחר, הם מתגברים ומתבגרים, מפסיקים לברוח והאהבה מנצחת. זה הכל?
בכל זאת קיימת מורכבות סמויה שמאפיינת, כנראה, את כתיבתה של א

צד שמאל של החושך, <mark>אורסולה לה גווין</mark>
סוגה: מד"ב
במילה אחת: אל תקראו
דירוג: 1 כוכב

אמ;לק: הספר כתוב בצורה משעממת. הרעיון של גזע אנושי ללא מגדר מתואר בצורה שטחית ביותר – ציפיתי לניתוח מעמיק של כיצד חברה כזו מתפקדת וקיבלתי רק על קצה המזלג. לא דומה לצורה הקולחת שאסימוב כותב על חברות שונות "בהיסטוריה של העתיד". גם אם הרעיון עצמו מאוד מעניין ושונה ממד"ב טיפוסי, הכתיבה עצמה לא גרמה לי להיות מרותק לס