הרבה זמן לא שמעתי מישהו מדבר בלהט על ספר והרגשתי רצון וקנאה לאור העובדה שלו קל, ולי לא. זה קרה לאחרונה שוב. לא מחסום הקריאה, אלא העובדה שהכתה בי ש, טוב, בערך... מחסום הקריאה גרם לי לחשוב ש...שכחתי איך לקרוא. אני לא מדברת על אותיות ומילים. בכלל לא. אני מדברת על הישיבה הרגועה, לפעמים רגל על רגל או ישיבה מזרחית, הקשבה למוזיקה ברקע, ולקרוא ספר בהנאה משכרת. הנאה שרק ספר עושה.
כשקראתי את הספר הקודם לפנ

יש לי חברה חובבת קריאה, ובביתה ניצב לו ארון ספרים מכושף, בכל פעם שאני בודקת את מדפיו העמוסים מופיעים להם לפתע כל מני ספרים שלא היו שם קודם. נעלמים ומופיעים שוב. דעתי האישית היא שהם מטיילים להם בין המדפים, מחליפים דעות ומקומות. ואם לא נשים לב ודאי יתחמקו ויופיעו ביקום אחר או בחדר השני.
והן מאז ומתמיד ידעתי שספרים הם חפצים מכושפים. פתחים לעולמות רחוקים וקרובים, הקיימים במציאות ובדימיון.
לא מזמן כ

בזמן האחרון אני לא מסוגלת לקרוא קריאה רצופה. אולי בגלל הצורך במשקפי קריאה, שמכבידים על אפי, ואולי בגלל הפרעת קשב שיצאה מהארון וגורמת למשפטים לקפוץ, להתבלבל ולאבד ממשמעותם, למשקפיים להסתתר בזדוניות בפינות לא הגיוניות ובכלל – לאורח חיים חדש שעיקרו עמידה עקרה בפרץ הכאוס.
ובכל זאת, באופן מפתיע ונגד כל הסיכויים, קראתי בסוף השבוע האחרון את הטרילוגיה של ארץ ים מתחילתה ועד סופה, ללא דילוגים, וכיאה לספרות

"פעם, בראשית העיתים, כאשר הרים סיגוי את האיים של ארץ-ים ממעמקי האוקיינוס, נשאו כל הדברים את שמם האמיתי..."

את סדרת ארץ-ים קראתי לראשונה לפני 10 חודשים, עוברת מספר לספר במהרה. את "הקברים של אַטוּאַן", הלא הוא הספר השני בסדרה והאהוב עלי ביותר, קראתי בכמה שעות לילה פלאיות, מכושפת, נלהבת ובעיקר מלאת תהיות. עכשיו קראתי שוב, ונותרתי תוהה ושואלת. על כן, אני עומדת לעשות כאן ניסיון (כושל, קרוב לודאי) ול

פעם, לפני שניים שלושה חודשים, לפני שהזעם והפחד והמצוקה החלו לחלחל היטב ולחנוק אותנו, שמעתי המון אנשים (ואני בתוכם) מספרים על מה הם שמחים במציאות הקורונה. על מה הם מודים. מה הם גילו. במה הם התחזקו.
אז עכשיו קצת יותר קשה להודות. לי לפחות. והנה, עכשיו, אני מודה.
כשהכל רק התחיל, וכשנסגרו הספריות ודברו על סגר ובכלל לא ידענו לדמיין מה יהיה, המשפחה שלי ואני עטנו על אתר ספריה איזורית גולן באינטרנט והזמנ

בזמן קריאת הספר הייתי עסוקה בניסיון להבין את קיטלוגו כספר נוער. זה ספר קודר ואפל, שרב בו הנסתר על הגלוי, המספר באופן אליגורי על דרכו של קוסם מן החושך אל האור. הוא לחלוטין אינו ספר קליל שבני נוער יאהבו. גם ההרפתקאות המתוארות בו אינן ההרפתקאות המושכות המותירות את הגיבור יותר גיבור משהיה, כמו ש(מקובל לחשוב) מאפיין ספרי נוער.

אורסולה לה גווין היא סופרת מוערכת הכותבת הרבה ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, א

כפי שניתן לראות מהכינוי שלי, ארץ ים הוא אחד הספרים האהובים עלי עם לא האהוב ביותר.
הגאונות שלו היא בכך שהוא לוקח את הרעיונות של קרל יונג, על הצל כחלקים הלא רצויים באידיות שלנו, שאסור להדחיק אלא לקבל, ומשלבת אותן בסיפור התבגרות יפה, פשוט לכאורה, אבל עם הרבה סאבטקסט.
גד מתחיל את מסעו פזיז, יהיר ושאפתן וממהר לעזוב את ביתו כדי ללמוד קסם. אז הוא עוזב גם את מורו, אוגיון, כדי ללכת למה שבעיניו עוצמתי יות

קראתי את ספריה של לה גווין 'המנושל' (שהוא לדעתי, אחד הספרים הטובים והחשובים שקראתי בכלל...) ו'מעבר לעלטה'. לאחר מותה קראתי גם כמה סיפורים קצרים שלה. ו- 'The Wizard of Earthsea' התגלגל לידי דווקא בשפה האנגלית שאני לא מורגל לקרוא בה בלשון המעטה... אבל העזתי לנסות ומצאתי עצמי קורא בספר, שאולי משום שהוא ספר ילדים, השפה שלו זורמת מאוד ונתנה לי חוויה חיובית של ספר שני שאי פעם קראתי בשפה האנגלית...

מה

קיבלתי את הטרילוגיה המלאה בהוצאה חדשה כמתנה לבית המצווה שלי. שמחתי מאוד, העטיפה נראתה טוב ושמות הספרים מסקרנים. בקיצור, בדיוק מה שאני אוהבת.

מכיל ספויילרים

-הקוסם מארץ ים-

הספר הראשון נפתח בפרק עם שם מסקרן, 'לוחמים בערפילים'. התחלתי לקרוא, אבל בערך בדף העשירי עצרתי לרגע והגעתי למסקנה שלא הבנתי חצי ממה שקראתי.
בשלב הזה, הבנתי רק שהגיבור הוא גד, בן לכפר קטן הנמצא במצור.המשכתי לקרוא, במחש