ביקורת ספרותית על הקברים של אטואן - ארץ ים #2 מאת אורסולה לה גווין
ספר טוב

---

בזמן האחרון אני לא מסוגלת לקרוא קריאה רצופה. אולי בגלל הצורך במשקפי קריאה, שמכבידים על אפי, ואולי בגלל הפרעת קשב שיצאה מהארון וגורמת למשפטים לקפוץ, להתבלבל ולאבד ממשמעותם, למשקפיים להסתתר בזדוניות בפינות לא הגיוניות ובכלל – לאורח חיים חדש שעיקרו עמידה עקרה בפרץ הכאוס.
ובכל זאת, באופן מפתיע ונגד כל הסיכויים, קראתי בסוף השבוע האחרון את הטרילוגיה של ארץ ים מתחילתה ועד סופה, ללא דילוגים, וכיאה לספרות נוער משובחת היא החזירה אותי לימים רחוקים של קריאה אחרת, מהסוג שגורם לך לסגור את הספר באנחה, לבהות בקו האופק הדמיוני ולרצות לבנות סירה.

גם כשאני נסחפת בקריאה אני מודעת לכך שאני כבר לא בת שלוש עשרה, לולינית בפוטנציה, אבירה על רולר בליידס וספנית חסרת מורא, אלא אישה מבוגרת, כבדת משקל, שמתלוננת ללא הפסקה בטיולי מחנאות וחוזרת אדומה ומתנשפת מהסופר. יומיים ב'עין הים' האצילית, על פני הים המר, תחת השמש הקופחת, היו גומרים עלי אפילו אם הייתי חברה של רב מג. רק שאצל אורסולה לה גווין הסירה יוצאת למסע מקביל בנבכי הנפש האנושית, מסע קשה כשלעצמו, אבל בי נשבעתי שלא אתלונן כשיש מזגן.

קראתי את הטרילוגיה הזו סמוך ליציאתה הראשונה לאור בעברית, מתישהו בשנות השמונים, זכרתי את דמותו של גד, זכרתי את האווירה העמוקה והמוזרה של סיפור מתחת לסיפור וזכרתי במיוחד את הספר הזה- 'הקברים של אטואן'- שיש בו הרבה פחות הרפתקאות, במובן הקלאסי של המילה, מאשר בשניים האחרים.
אני לא יודעת למה דווקא הוא השאיר את חותמו לאורך השנים, למרות המחסור באקשן. אולי כי טנר היא גיבורה נשית ואולי כבר אז הייתה לי נטייה לצד האפל ובספר הזה, לפחות בחלקו הגדול, צריך לגשש באפלה, תרתי משמע.
אני יודעת מדוע עכשיו הוא האהוב עלי מבין השלושה - כי עכשיו אני יודעת על מה הוא מדבר. (ונראה לי שיש כאן אבק ספויילר, בפסקה הבאה ורק בה, אז תזהרו לא להתלכלך) -

הוא מדבר על גדילה לתוך תבנית לא מתאימה, על המאבק בין הקול הפנימי הקטן לקול החיצוני הרומס ועל מחירה הכבד של הכפירה. ברובד נוסף הוא מדבר על הקושי הפרדוקסלי להיפרד מדכאון עמוק ולצאת אל האור.
גם כשטנר יוצאת לחופשי היא אינה מאושרת ואני יכולה לבַכות איתה את תחושת הכח והיעוד שנתנה לה השליטה הבלעדית בלבירינת האפל ולחוש איתה את אפסותה מול העולם הגדול שאינו נזקק לה, לייחודה ולמיומנויותיה, אלא רק למה שגזלה מן הקברים.
טוב שיש לה חבר רב מג.

באפקט מצטבר, הטרילוגיה כולה נראית שלמה וסגורה, עמוקה ועם זאת מפורטת בדקדוק אנתרופולוגי. מעניין לדעת שאורסולה עצמה החליטה לפתוח אותה לפרשנות חדשה בספרי המשך, שנכתבו כשני עשורים מאוחר יותר, שלושה ספרים שלא תורגמו, בהם היא חותרת תחת העולם הגברי, הסמי מונרכיסטי, שיצרה ומשמיעה את קולם של הנשים והחלשים. היא עצמה אמרה שעבר זמן רב עד שלמדה לכתוב כאישה, אבל יש אומרים שזנחה את הקסם לטובת העדפה מתקנת.

יש עוד הרבה מה לכתוב על טאואיזם, בודהיזם, This-ism, That-ism ועל הפניה לתת המודע הקולקטיבי וכל זה אבל אני בוחרת שלא לשלוף את ההשכלה הויקיפדית הקלושה שלי ולאפשר לכל קורא לרקוד ביחידות עם צלליו היונגיאניים.
ואפילו עוד לא השוויתי להארי פוטר ויש מה להשוות ואין מה להשוות ואורסולה היתה קודם.

ובכל זאת אתייחס למה שקצת חסר לי אצל אורסולה. חסר לי הומור. אין צחקוקים, אין שמץ של גרוטסקיות, אין איזו דמות נלעגת שמדברת בבליל קוקני של עולמות פנטזיה והדרקונים לא מחטטים באף. זה מוזר. אני חשבתי שהומור הוא נשק טוב כנגד עולמות האופל ודרך טובה להתמודד עם הצללים האישיים אבל אולי בשנות השבעים עוד לא גילו את זה או שאורסולה היא בחורה רצינית, מהסוג הדבק ברצינותו, שגורם לי להרגיש נזופה כמו ליצן הכיתה בצפירת יום הזכרון, טעמן התפל של בדיחות רדודות בפי. יחד עם זאת, הרצינות מדבקת ואולי זו היא שממיסה לבסוף את קליפות הציניות ומאפשרת להסחף ברוח המג על 'עין הים' אל האינסוף ומעבר לו בלי להביט לאחור.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על הקברים של אטואן - ארץ ים #2