את הספר הזה, 'אל המקום האחר', האחרון של <mark>חיים גורי</mark>, ערכו בני משפחתו, מתוך הדפים מרובי הגרסאות ונטולי התאריך שנותרו על שולחנו, בשנה האחרונה לחייו. זה ספר קשוח קצת, איטי, משקיף, מעין פואמה לא ארוכה של פרידה, שירים אחרונים שנכתבים מתוך מוּדעוּת שהם אחרונים. יש בהם איזו השלמה, איזה מבט לאחור, אבל, לא רק השלמה, יש גם כאב וחרטה, וקבלת הדין ותחושה של חיתום, וזִקנה ודעיכה. וגם של תחושת דחיפות, של רצון לומר

לפני שלושה שבועות לערך פורסמה כאן באתר סקירה על "שנבדלו מכל מרחק", ספר שירים של זלדה (שהיא, במקרה או שלא, בין המשוררים האהובים עלי).
סקאוט כתבה שם שקשה לה לפענח את זלדה ולהזדהות איתה בגלל הקודים התנ"כיים הרבים והאפיון הדתי של שירתה.
לא הבנתי אותה אז. אני חושבת שעכשיו אני מבינה.

בעיניי שירה, בייחוד שירה איכותית, היא תמיד אוניברסלית; היא נוגעת לתחושה אנושית משותפת כלשהי, ולכן גם כשהיא מתוארת מז

מסע בעקבות הזמן האבוד

מה גורם לי מידי פעם לקרוא ספר ישן, שאותו אני שולף לעתים מתהום השכחה, צריך לכך סיבה מיוחדת, או צירוף מקרים. בחווית המסע למחוזות העבר, אני מבקש לשתף אתכם הפעם.

את <mark>חיים גורי</mark> מעולם לא פגשתי אישית, אבל הכרתי את שירו הראשונים היכרות אינטימית שרק מעטים חוו. חיים למד בכדורי יחד עם רבין, במחזור - ד, בתקופת המנדט. שנים רבות לאחר שחיים סיים את לימודיו, למדתי במחזור ל"ו. אחד מתפקי

קובץ מיצירותיו של <mark>חיים גורי</mark>, אם תרצו "כלבו-<mark>חיים גורי</mark>" : שירים, סיפורים קצרים, קטעי ראיונות, וגם איורים של אמנים שונים.
קראתי אותו בשבוע האחרון, טעימות קטנות בלבד, זו הדרך שלי להתמודד עם הגודש, או שמא העושר הספרותי כאן, מגוון הנושאים, והקפיצות מנושא לנושא.
זו חוויה נעימה לקרוא את <mark>חיים גורי</mark>, אחד מסמליה היפים של המדינה הזו. אני אוהב את הכתיבה שלו, קולחת תמיד, נעימה לקורא, עברית רהוטה, גם פשוטה ביופ

בספר המופת "עד עלות השחר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000), שב המשורר ואיש הפלמ"ח <mark>חיים גורי</mark> לזיכרונותיו ממלחמת העצמאות. גורי, שלחם בתש"ח כסמ"פ בחטיבת הנגב, כתב כי "במפה של ארץ זו משובצים שמות שרבים מאתנו מבטאים אותם קדורנית. שמות אלה נושאים עמם את פניהם של הללו שיותר לא נראם: לטרון… נבי־סמואל… עיראק־סואידן… משמר־הירדן… נבי־יושע…" (עמוד 62).

בקיץ 1941, כתב, "הצטרפתי לפלוגה א׳ של הפלמ"ח, בפיקודו של יג

כך היינו

פטירתו של <mark>חיים</mark>, גורי הציפה אותי בזיכרון לשיריו הראשונים הידועים למתי מעט, שנכתבו בנעוריו בכדורי, כתלמיד כדורי נחשפתי לשירו, אותם שרנו בערבי שישי כמסורת שעברה בין התלמידים.

למרות עובדה זאת, קראתי רק ספר אחד של גורי בעבר, הספר המשוגע, שהוא אגב ספר נפלא, קריאה אקראית אליה הגעתי לאחר שקראתי רומן היסטורי בשם, אהבתה של ברניקי של חבצלת פרבר-שפר המספר על הנסיכה האחרונה מבית חשמונאי, בספרה

למשורר <mark>חיים גורי</mark> יש היום יום הולדת -92 .

וזאת סתם סיבה למסיבה לכתוב על ספר שיריו האחרון שיצא עכשיו.

רוב השירים הם כמובן ממבט של זקן השבט ,שרואה ומתייסר על מצבינו כיום ובעתיד כחברה וכמדינה .שירים אודות זקנה וגוף מזדקן וגם שירי אהבה מרגשים לאשתו.

כיוןן ואין לי כל רצון או יכולת ספרותית באמת לאמוד ולנתח את שיריו אלא רק דרך ההנאה הפשוטה של קורא פשוט ,אני מביאה פה כמה שירים :


אף שרצי

לפני שנים מצאתי הספר הנחמד הזה, איך הוא כותב <mark>חיים גורי</mark> על חיי לילה תל אביביים, על חביריו החיים, החיים והמתים
על חמדור הוא חיים בן דור
ועל תכונות חבריו ידידיו כתוב קולח וענייני,
אחרי הקריאה התקשרתי אליו
ל<mark>חיים גורי</mark>
הסתבר שהוא היה בין אלה שהעלו את הוריי ארצה מהונגריה
סוף שנת 47
היה לי שמח לדעת שהכיר את הורי
אבל נכזבתי
הוא לא
טוב
אי אפשר לבקש הכל
הוריי בכל אפן נפטרו לפני זמן רב
<mark>חיים גורי</mark>

לא יודע אם הספר משוגע כי לא הצלחתי לסיים אותו, אבל הכתיבה בהלט משוגעת. מעברים חדים ותכופים בין סיפורים, זמנים,וגיבורים שונים הופכים את הספר לכמעט בלתי אפשרי לעיכול.
הספר נקי כמעט לגמרי מדיאולוגים ומסופר מפרספקטיבה אחת המביאה קטעי עלילות בצורת סיפורים ושברי שירים. דמות שבעיני נתפסת כבעלת הפרעות ריכוז שמתבדרת לכל עבר עם רמז או מילה שמעלות בה אסוציאציות אחרות.
הפתיח לספר שמופיע על גב העטיפה שונה לח