“את הספר הזה, 'אל המקום האחר', האחרון של חיים גורי, ערכו בני משפחתו, מתוך הדפים מרובי הגרסאות ונטולי התאריך שנותרו על שולחנו, בשנה האחרונה לחייו. זה ספר קשוח קצת, איטי, משקיף, מעין פואמה לא ארוכה של פרידה, שירים אחרונים שנכתבים מתוך מוּדעוּת שהם אחרונים. יש בהם איזו השלמה, איזה מבט לאחור, אבל, לא רק השלמה, יש גם כאב וחרטה, וקבלת הדין ותחושה של חיתום, וזִקנה ודעיכה. וגם של תחושת דחיפות, של רצון לומר עוד כמה דברים.

כנראה שבקרוב לא אוכל לומר את שכֹה רציתי לומר.
אני הולך ומסתיים, הולך ונגמר.
לאט-לאט, הולך ונגמר.
לא במכת הברק,
לא בשיסוף הפגיון.
לא באחד מסוגי הירי.
כמה מחלות שנאספו בי חברו לפגישה חשוכה,
שוחחו בי עד שעלה השחר על עירי.
אני מתפלל עליך שיונח לך, שקצת יונח לך מעצמך,
אני מתפלל לקצת דממה.

הוא חוזר שוב ושוב למאורעות שעיצבו את חייו, למלחמת התקומה, לחברים שאבדו, למחיר הכבד, ל'באב אל וואד' ול'הנה מוטלות גופותינו'. אבל לא רק.
הוא נפרד גם מחברים לעט שהלכו מעט לפניו, ואפשר שהוא נפרד מדורו שלו. מדור "הרעות".

הוא מתמודד עם הזקנה, עם הכוח האוזל, עם הגוף הנחלש והולך, והוא משלב את האישי בלאומי, את הזכרונות בהווה, את השינויים, ואת מה שלא ניתן לשינוי.

עכשיו אני מנסה לשוב אלַי, אך לא הולך לי.
הזמן אינו פועל לטובתי.
הוא הולך ומתקצר ביני לבין לכתו ממני.
אומרים לי שדי לי, שעשיתי את שלי,
שתרמתי את חלקי.
הצטרפתי, שלא בטובתי, למחלות שונות ומשונות.
רבים מצאו את מנוחתם בכל סוגי הרעשים הנוראים,
בחוצות הארץ הטובה שבחר בה אלוהים.
לא הרחק מקברו של שֵׁיח' עַז-אַ-דִּין
שוב הגעתי אל חַמְדּוֹר השוכן לרגלי הכרמל,
שם ישבתי גם בכיתי בצל האקליפטוסים האיתנים.
בנותיי קנו לי מקל כדי להקל על לכתי.
לאן אלך? כמה כברת דרך נותרה לי?
גם הרופאים שבים אלי, נוגעים בי פעם נוספת,
אומרים בלטינית מילה שתוסיף לי עוד קצת הלאה.
הכול פה השתנה כל כך.
כבר מלחמה נוספת המתקנאה בקודמותיה
אוגרת בֶּכִי באוויר.

בסוף ימיו גורי גם מתכתב עם אלוהים שמעולם לא קרא לו, עם האמונה ועם האל "שעודו איננו בי"! החילוניות של חלק ממשוררי דור תש"ח, העמוקה, המתריסה, הצברית, שלדעת קורצוויל, בסוג של אִינְבֶרְסְיָה, הייתה דווקא בעוכריהם היצירתית.
לא יודע אם קורצוויל צדק, אבל הנה השיר לפניכם.

ממעמקים לא קראתיך יה שעודו איננו בי
חבל. אחד כזה חסר לי מזמן בשכבי ובקומי.
אשרי כל עובדיו ומאמיניו, וקשה לי כאחד מחסריו
ביומי ובלילי.
תקועים נשארנו ללא תשובה עם השואלים
ועם האלוהים הלא מובן לנו, לא בזה ולא בבא.
ימי קרבים, אני בדרך לתשעים וארבע, לא הרחק מהמאה,
ולא זזתי מילימטר מהילד השואל, וכל שאלותי
וכל שאלותיו הנמשכות בו בזקנה ללא תשובה,
ורק הפחד נמשך בו ממרחקי העבר.”