“בספר המופת "עד עלות השחר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000), שב המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי לזיכרונותיו ממלחמת העצמאות. גורי, שלחם בתש"ח כסמ"פ בחטיבת הנגב, כתב כי "במפה של ארץ זו משובצים שמות שרבים מאתנו מבטאים אותם קדורנית. שמות אלה נושאים עמם את פניהם של הללו שיותר לא נראם: לטרון… נבי־סמואל… עיראק־סואידן… משמר־הירדן… נבי־יושע…" (עמוד 62).
בקיץ 1941, כתב, "הצטרפתי לפלוגה א׳ של הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון" (עמוד 28). ב־1947, באירופה, נזכר במסלול שעבר. "המסעות האינסופיים, ביום ובלילה, המלח והצמאון בדרך למצדה, לסדום; הלילה המקפיא על פסגת החרמון, במסע ההתגנבות ההוא. הקורסים. אני מ"כ. אני מ"מ. אני מדריך ומפקד" (עמוד 28).
גורי נשלח לאירופה מטעם הפלמ"ח לפעול בקרב תנועות הנוער הציוניות. אנטק צוקרמן, ממפקדי מרד גטו ורשה, אמר לו שגם אם הוא וחבריו לפלמ"ח היו צונחים באירופה, לא היה בכוחם להושיע את היהודים מידי הנאצים. "אך מדוע אחד מכם לא הגיע!" (עמוד 13).
גורי סיפר בספר על שיחה עם ניצולת שואה. הוא תיאר קטטה שראה באולם קטן ומלא עד אפס מקום באנשים, ואמר שהזכירה לו תמונה מהגיהנום. "אם אינני טועה אתה משורר. משורר חייב לבחור בזהירות את המילים שלו. הגיהנום זה משהו אחר" (עמוד 34), השיבה והותירה אותו המום. גם הקוראים נשארים בלי מילים.
בגדוד 7 פגש בסמג"ד, אורי בן־ארי. "פעם כינוהו "מלך המסתערים". את התורה למד בבית־הספר לנועזים, בחטיבת "הראל". רבים שראוהו חשבוהו לאחד שחזר מעולם־האמת. פלוגתו חוסלה רובה בקרבות רבים, עקובי דם ב"קו", במשלטי שער־הגיא, בקטמון, ובסמטאות ירושלים" (עמוד 60).
כסמ"פ של "ברן", אברהם אדן, השתתף גורי במבצע שהגה מפקד החזית, יגאל אלון. "מהלומת "חורב" נבנתה על הפתעה. הפתעה בזמן, במקום, בשיטה, בכוח. מפקד החזית ידע שהקרב במרחב הזה יוכרע בדרכי התחבורה. לפיכך החליט לא לתקוף ולהקיז דם על ביצורים, אלא לגדע את דרכי התחבורה, לנתק, לכתר" (עמוד 88).
בספר תיאר גורי את הקרב על משלטי התמילה. "אנו תופסים מבנה וקרבים. האויב טרם הרגיש... (תחי שיטת הפלמ"ח!). חבלן ניגש לגדר וחוזר: גדר קטנה, אין צורך לפוצץ. צרור מכונה רועם חולף מעל הראש ומיד סערת אש" (עמוד 95).
הקרב, כתב, היה דוגמה מובהקת "לקרב־הפתעה בלילה: התנועה המוסתרת, הגישה, המגע המהיר והנמרץ; הביעור בוצע ממשלט למשלט כשהבזות מעתיקות את אישן" (עמוד 96). גורי, בתיאור תמציתי, הצליח לתפוס את החשיבה התחבולנית, הדבקות במשימה בתנאים קשים ואת אחוות הלוחמים שרווחה בפלמ"ח, והוליכה את אנשיו להישגים מרשימים נוכח משימות שנדמו כבלתי־אפשריות.
"מצאנו בד לבן, קרענו אותו, ובדיו ציירנו את הפסים והסמל של דגל המדינה. את דגל הדיו תלינו על ראש עמוד" (עמוד 135), סיפר "ברן" למחבר על טקס כיבוש אילת. המינימליזם בהתגלמותו.
"כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח", כתב גורי בשירו "הרעות", שמופיע בסוף הספר. בעיני זהו השיר היפה בעברית.”
