“רומנטיקן. פועם ליד רגש עמוק השמור לבעליו "לָגֶשֶׁת,/ לְהַבְדִּיל בֵּין מַיִם/ לְמַיִם. לְוַתֵּר/ עַל הַשִּׁיר." (מתוך השיר "המיית המים" בעמוד 55). הוויתור על השיר, כאידאה לאיום מוסווה, חוזר בשירים נוספים.
ירושלים מסומנת כעיר שקשה לשרוד את המוות שלה, לכן עדיף למות, לדבריו: "בְּחֵיקוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס חוֹבֵק/ רוּחַ יָם" (מתוך "פרדס" עמ' 39). העיר אילת נזכרת כמקום מעבר.
ליד שרידי האהבה של משוררים כמו קוואפיס וסאפפו, אליהם הוא מקדיש שירי אהבה, שרידים הם השירים על הבית, על נפשותיו הפועלות האינטימיות כביכול. כאן, מרחיבים תמונות נוספות כמו בציור, רגשות שקפאו כלפי קרוביו ובני משפחתו: שרידים של געגועים למבט שמשאיר האב ותמונות מחוויה אגדית, הנרקמות דרך הגובלן שלובשת אימו (ראה השיר "הגובלן" עמ' 7). החוויה מתעצמת מן התנועה בתוך הגובלן. תנועה זאת דיסוננטית, מורכבת ומקוטעת כשרידים בתוך הבניה פואטית, מנסה לשמר את החוויות האינטימיות, כרצף של תמונות או תסריט, בעין פקוחה ורגישה; נזהרת מן הלב הנשאר גוף כלפי האהבה (ראה, "לא לב" בעמ' 19). השירה שרידה כגוף בתוך מה שפועם כרצף פואטי, שאינו יכול להתחמק מן הרגש היוצא לחזור אל חיק.”