“לפני שלושה שבועות לערך פורסמה כאן באתר סקירה על "שנבדלו מכל מרחק", ספר שירים של זלדה (שהיא, במקרה או שלא, בין המשוררים האהובים עלי).
סקאוט כתבה שם שקשה לה לפענח את זלדה ולהזדהות איתה בגלל הקודים התנ"כיים הרבים והאפיון הדתי של שירתה.
לא הבנתי אותה אז. אני חושבת שעכשיו אני מבינה.
בעיניי שירה, בייחוד שירה איכותית, היא תמיד אוניברסלית; היא נוגעת לתחושה אנושית משותפת כלשהי, ולכן גם כשהיא מתוארת מזווית ראיה זרה לנו אנחנו יכולים להזדהות איתה. אם ניקח למשל שיר של זלדה על ימי מחלתו של בעלה -
בפרוזדור
אישה אחת רצתה לומר לך
משהו חשוב.
ואני צעקתי
אין דבר חשוב
שום דבר אינו חשוב
כי ימיו ספורים.
לא צריכים להיות יתומים כמו זלדה, רגישים כמו זלדה, עם חיי נישואין כשל זלדה כדי להרגיש איך השיר הזה נוגע בך.
אני עדיין עומדת מאחורי כל זה. אז למה בכל זאת אני מבינה עכשיו את סקאוט?
כי בימים האחרונים הזדמנו לי כמה ספרי שירה, וביניהם הטור השביעי של אלתרמן ועיבל של חיים גורי. ושניהם, שלא היו דתיים וגם לא גדלו כדתיים, מאזכרים סיטואציות תנ"כיות ומהדהדים פסוקים ותפילות כמעט בכל שיר.
אלתרמן, למשל, בשיר תפילת נקם, מבקש:
קום, הרב את ריבי, כי צחק מחריבי...
אל תטשני היום. אל תאמר שכב בני, שכב.
קום וראה את עלבון עבדך מצריו.
בדוגמה הזאת, הקורא שאינו מזהה את מקור הציטוט לא הפסיד הרבה; אולי רק רובד עמום נוסף של השוואה לימי השופטים וקישור ל"ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ", רובד כה עמום שאני חושדת שהפרשנות כולה שלי ולא לזה התכוון המשורר.
אבל בדוגמה הבאה, מתוך עיבל, זיהוי ההקשר התנכ"י הוא קריטי:
...וכאשר ארוץ במעלה
אדע לפי נשימתי המתקצרת
שאין קץ למדרגות.
ואמשיך בין העצים והגדרות
ולא אדע שמישהי על גג הבית
ממתינה לי, פלח רכב בידה.
למי שקישר את פלח הרכב לאבימלך, סוף השיר מספר על מוות פתאומי, בשיאו של כיבוש;
אבל מי שלא?
לגביו הביטוי ייראה אולי אניגמטי קצת, אבל נושא משמעות חיובית - כי הרי בדרך כלל, בספרות ובשירה, מוטיב האישה הממתינה (לחייל, לדייג, לנוסע בשובו) הוא מוטיב חיובי - והנה הוא מפספס לחלוטין את כוונת המשורר.
עיבל מלא דוגמאות כאלה, וזה מפתיע.
וזה גם מצער. משתי סיבות.
ראשית, כי משוררים מודרניים כבר לא משתמשים בטבעיות כזאת במקורות.
החילונים, מחוסר הכרות או חוסר עניין.
הדתיים, מתוך חוסר רצון להישאר בגבולות המגזר, או אולי כי נמאס להם להיות בעלי המונופול על התנ"ך, או אולי כי יהדות בת למעלה מאלפיים שנה לא מספיק מודרנית בשבילם.
וגם כשמשורר מצטט מן המקורות, יש באזכור משהו מאולץ; אדמה תחוחה סביב ציטוט שנשתל כדי להעביר מסר.
הוא לא נכתב מאליו מתוך נביעה טבעית של אסוציאציות, מתוך הכרות רחבה עם המקרא.
יהיו המניעים כאשר יהיו: בלי התנ"ך, בלי ההיסטוריה שלנו, בלי המסורת, התרבות היא דלה.
גם משורר רוסי, נניח, מתייחס בשיריו למשוררים שקדמו לו ולאירועים בימיה הרחוקים של רוסיה;
משורר ישראלי שכותב בחלל ריק הוא חסר שורשים.
ודור שגדל על ספרות כזאת, דור שמנותק מהמסורת שלו, מהמטען התרבותי שלו - מהמקורות הלא נדלים האלה של עושר שפה ועושר אסוציאטיבי - הוא דור תלוש.
כי הרי גם העושר השפתי שלנו הוא ברובו תנ"כי. כמה דוגמאות לביטויים שהם חלק משפת היומיום שלנו:
כל אשר יעלה המזלג (ספר שמואל)
דמו בראשו (יהושע)
קבל עם ועדה (מלכים)
להכות / לרדוף עד חרמה (מבוסס על במדבר ודברים)
רוחץ בנקיון כפיו (תהלים, ונדמה לי שגם ישעיהו)
אימה ופחד (שמות)
נחבא אל הכלים (שוב שמואל)
משכמו ומעלה (כנ"ל)
מותר האדם מן הבהמה (קהלת)
- מדגם אקראי, מה שעלה בדעתי תוך כמה דקות.
ולאחרונה גיליתי במקרה בדברי הימים את הפסוק האנכרוניסטי-לאוזן הבא:
...וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ...
שורש מרובע, ודווקא כזה שנשמע חדש מהניילונים.
לפני זמן מה שמעתי גלגלצ ביום רביעי בערב, והשדרנית אמרה בלי להתבלבל, "על יום שלישי נאמר פעמיים כי טוב, אז יום רביעי אפילו עוד יותר, כי הוא כזה ממש קרוב לסופשבוע..." איפה נאמר על יום שלישי פעמיים 'כי טוב', זה מוגזם לדעת; ולדעת שעל יום רביעי נאמר שם 'כי טוב' רק פעם אחת זאת דרישה מופרעת ממש.
שנית, כי גם קוראים כאלה יש פחות ופחות. וכמה משמעויות אנחנו מפספסים. וכמה רבדים.
ובעוד חמישים שנה כבר לא יהיה מי שיוכל להבין את זלדה או אלתרמן או גורי או אצ"ג באמת ובתמים. כמו לקרוא תרגום לאנגלית של הרב סבתו או עגנון: כל כך הרבה הולך לאיבוד בדרך, שפלא שבנותר עוד יש עוצמה.
יום אחד, אני מבטיחה לעצמי, אני אעבור ואחפש את האזכורים האלה המשובצים באלפיהם בשירים שונים של משוררים שונים; יום אחד אני אכתוב את כל מה שמוכר לי, את כל מה שמזכיר, כל מה שמקפל בתוכו סיפור.
סיפור שזר כבר היום לרבים מאיתנו.
סיפור שהמשוררים האלה, בלי כל קשר לדת, ידעו ששייך לכולנו.
ואחרי שהופתעתי ואחרי שהצטערתי הלכתי לבדוק את זלדה וגיליתי שסקאוט צדקה.
החל מהשמענה קולכן ברכות השחר,
דרך ערוגה של חבצלות
רטובות מטל
ומדמעות
מכנה נפשי את ברכת הנרות
של שכנתי הצעירה, זו שמעבר לקיר,
ועד לא ארחף בחלל
משולחת רסן
פן יבלע ענן
את הקו הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע.
אין לי קיום
בלי הקולות והברקים ששמעתי בסיני,
זלדה היא משוררת דתית. וזה ניכר בבחירת המילים, הנושאים, הסיפורים שאליהם מרמז השיר.
כדי להגיע אל האוניברסליות של זלדה, זאת שלדעתי נמצאת בכל שירה, דתית או לא, מוכרחים לפענח בדרך כמה צפני שפה ותרבות דתיים; הליך שאצלי מבוצע אוטומטית - כל כך אוטומטית עד שלא הבחנתי בו אפילו.
אז סקאוט צדקה. והיא גם התאמצה והצליחה לצלוח את מחסומי התרבות הזרה הזאת, דת ישראל.
אבל כמה בכלל מנסים?”