“לפני שלושה שבועות לערך פורסמה כאן באתר סקירה על "שנבדלו מכל מרחק", ספר שירים של זלדה (שהיא, במקרה או שלא, בין המשוררים האהובים עלי).
סקאוט כתבה שם שקשה לה לפענח את זלדה ולהזדהות איתה בגלל הקודים התנ"כיים הרבים והאפיון הדתי של שירתה.
לא הבנתי אותה אז. אני חושבת שעכשיו אני מבינה.

בעיניי שירה, בייחוד שירה איכותית, היא תמיד אוניברסלית; היא נוגעת לתחושה אנושית משותפת כלשהי, ולכן גם כשהיא מתוארת מזווית ראיה זרה לנו אנחנו יכולים להזדהות איתה. אם ניקח למשל שיר של זלדה על ימי מחלתו של בעלה -

בפרוזדור
אישה אחת רצתה לומר לך
משהו חשוב.
ואני צעקתי
אין דבר חשוב
שום דבר אינו חשוב
כי ימיו ספורים.

לא צריכים להיות יתומים כמו זלדה, רגישים כמו זלדה, עם חיי נישואין כשל זלדה כדי להרגיש איך השיר הזה נוגע בך.
אני עדיין עומדת מאחורי כל זה. אז למה בכל זאת אני מבינה עכשיו את סקאוט?
כי בימים האחרונים הזדמנו לי כמה ספרי שירה, וביניהם הטור השביעי של אלתרמן ועיבל של חיים גורי. ושניהם, שלא היו דתיים וגם לא גדלו כדתיים, מאזכרים סיטואציות תנ"כיות ומהדהדים פסוקים ותפילות כמעט בכל שיר.

אלתרמן, למשל, בשיר תפילת נקם, מבקש:

קום, הרב את ריבי, כי צחק מחריבי...
אל תטשני היום. אל תאמר שכב בני, שכב.
קום וראה את עלבון עבדך מצריו.

בדוגמה הזאת, הקורא שאינו מזהה את מקור הציטוט לא הפסיד הרבה; אולי רק רובד עמום נוסף של השוואה לימי השופטים וקישור ל"ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ", רובד כה עמום שאני חושדת שהפרשנות כולה שלי ולא לזה התכוון המשורר.
אבל בדוגמה הבאה, מתוך עיבל, זיהוי ההקשר התנכ"י הוא קריטי:

...וכאשר ארוץ במעלה
אדע לפי נשימתי המתקצרת
שאין קץ למדרגות.
ואמשיך בין העצים והגדרות
ולא אדע שמישהי על גג הבית
ממתינה לי, פלח רכב בידה.

למי שקישר את פלח הרכב לאבימלך, סוף השיר מספר על מוות פתאומי, בשיאו של כיבוש;
אבל מי שלא?
לגביו הביטוי ייראה אולי אניגמטי קצת, אבל נושא משמעות חיובית - כי הרי בדרך כלל, בספרות ובשירה, מוטיב האישה הממתינה (לחייל, לדייג, לנוסע בשובו) הוא מוטיב חיובי - והנה הוא מפספס לחלוטין את כוונת המשורר.

עיבל מלא דוגמאות כאלה, וזה מפתיע.
וזה גם מצער. משתי סיבות.

ראשית, כי משוררים מודרניים כבר לא משתמשים בטבעיות כזאת במקורות.
החילונים, מחוסר הכרות או חוסר עניין.
הדתיים, מתוך חוסר רצון להישאר בגבולות המגזר, או אולי כי נמאס להם להיות בעלי המונופול על התנ"ך, או אולי כי יהדות בת למעלה מאלפיים שנה לא מספיק מודרנית בשבילם.
וגם כשמשורר מצטט מן המקורות, יש באזכור משהו מאולץ; אדמה תחוחה סביב ציטוט שנשתל כדי להעביר מסר.
הוא לא נכתב מאליו מתוך נביעה טבעית של אסוציאציות, מתוך הכרות רחבה עם המקרא.

יהיו המניעים כאשר יהיו: בלי התנ"ך, בלי ההיסטוריה שלנו, בלי המסורת, התרבות היא דלה.
גם משורר רוסי, נניח, מתייחס בשיריו למשוררים שקדמו לו ולאירועים בימיה הרחוקים של רוסיה;
משורר ישראלי שכותב בחלל ריק הוא חסר שורשים.
ודור שגדל על ספרות כזאת, דור שמנותק מהמסורת שלו, מהמטען התרבותי שלו - מהמקורות הלא נדלים האלה של עושר שפה ועושר אסוציאטיבי - הוא דור תלוש.

כי הרי גם העושר השפתי שלנו הוא ברובו תנ"כי. כמה דוגמאות לביטויים שהם חלק משפת היומיום שלנו:
כל אשר יעלה המזלג (ספר שמואל)
דמו בראשו (יהושע)
קבל עם ועדה (מלכים)
להכות / לרדוף עד חרמה (מבוסס על במדבר ודברים)
רוחץ בנקיון כפיו (תהלים, ונדמה לי שגם ישעיהו)
אימה ופחד (שמות)
נחבא אל הכלים (שוב שמואל)
משכמו ומעלה (כנ"ל)
מותר האדם מן הבהמה (קהלת)
- מדגם אקראי, מה שעלה בדעתי תוך כמה דקות.
ולאחרונה גיליתי במקרה בדברי הימים את הפסוק האנכרוניסטי-לאוזן הבא:
...וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ...
שורש מרובע, ודווקא כזה שנשמע חדש מהניילונים.

לפני זמן מה שמעתי גלגלצ ביום רביעי בערב, והשדרנית אמרה בלי להתבלבל, "על יום שלישי נאמר פעמיים כי טוב, אז יום רביעי אפילו עוד יותר, כי הוא כזה ממש קרוב לסופשבוע..." איפה נאמר על יום שלישי פעמיים 'כי טוב', זה מוגזם לדעת; ולדעת שעל יום רביעי נאמר שם 'כי טוב' רק פעם אחת זאת דרישה מופרעת ממש.


שנית, כי גם קוראים כאלה יש פחות ופחות. וכמה משמעויות אנחנו מפספסים. וכמה רבדים.
ובעוד חמישים שנה כבר לא יהיה מי שיוכל להבין את זלדה או אלתרמן או גורי או אצ"ג באמת ובתמים. כמו לקרוא תרגום לאנגלית של הרב סבתו או עגנון: כל כך הרבה הולך לאיבוד בדרך, שפלא שבנותר עוד יש עוצמה.
יום אחד, אני מבטיחה לעצמי, אני אעבור ואחפש את האזכורים האלה המשובצים באלפיהם בשירים שונים של משוררים שונים; יום אחד אני אכתוב את כל מה שמוכר לי, את כל מה שמזכיר, כל מה שמקפל בתוכו סיפור.
סיפור שזר כבר היום לרבים מאיתנו.
סיפור שהמשוררים האלה, בלי כל קשר לדת, ידעו ששייך לכולנו.

ואחרי שהופתעתי ואחרי שהצטערתי הלכתי לבדוק את זלדה וגיליתי שסקאוט צדקה.
החל מהשמענה קולכן ברכות השחר,
דרך ערוגה של חבצלות
רטובות מטל
ומדמעות
מכנה נפשי את ברכת הנרות
של שכנתי הצעירה, זו שמעבר לקיר,
ועד לא ארחף בחלל
משולחת רסן
פן יבלע ענן
את הקו הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע.
אין לי קיום
בלי הקולות והברקים ששמעתי בסיני,
זלדה היא משוררת דתית. וזה ניכר בבחירת המילים, הנושאים, הסיפורים שאליהם מרמז השיר.
כדי להגיע אל האוניברסליות של זלדה, זאת שלדעתי נמצאת בכל שירה, דתית או לא, מוכרחים לפענח בדרך כמה צפני שפה ותרבות דתיים; הליך שאצלי מבוצע אוטומטית - כל כך אוטומטית עד שלא הבחנתי בו אפילו.

אז סקאוט צדקה. והיא גם התאמצה והצליחה לצלוח את מחסומי התרבות הזרה הזאת, דת ישראל.
אבל כמה בכלל מנסים?”

“"להיות עם שחר על הרכס מעשה־ניסים"
-----------------------------------------------

עיבל, הר הקללה והברית, משמש כסמל למקום ההתנחלות, מזבח ואבן לעולה, הוא הציווי לספרו של גורי. כמו יהושע שלאחר כיבוש העי קיים את הציווי אחרי משה, לברך את עם ישראל ולקרוא "את כל דברי התורה, הברכה והקללה ככל הכתוב בספר תורה" (דברים כז' עד פסוק ח'). לפי דברי יוסף בן מתתיהו, ציווה משה לשים את הקללות על ראש העבריינים בעתיד ורשם בעצמו את הברכה והקללה, על מנת לחקקם על המזבח מכל צד כלקח. גורי מצטדק כמי שאינו יודע להפריד בין קללה לברכה כאשר הוא מזדהה כ"עבריין" או אפילו "משוגע תורן". הוא אינו בטוח בדרכו המלאה ספקות. תפקידו בשירה הינו בשוטטות ובשליחות שאינן בהכרח בהכרה אלא בהנכחה של חזון או "טעות" כמו של ברכה, או קללה. הוא ממשיך להתוות את הדרך במוות ובחיים בעת ובעונה אחת:
"לְאָן אַתָּה רוֹצֶה לָלֶכֶת.
הֲרֵי הָיִיתָ שָׁם, הֲרֵי כְּבָר הָיִיתָ שָׁם.
שׁוּם שֹׁחַד לֹא יְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ.
שׁוּם כִּשּׁוּף לֹא יְזַמֵּן אֶת עֵדֵי הָאֹפִי
לְהָעִיד לְטוֹבָתְךָ,
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָאֲחֵרִים הָהֵם יַמְשִׁיכוּ בִּלְעָדֶיךָ.
אַתָּה תִּרְאֶה שָׁם אֶת גַּבּוֹתֵיהֶם הַמִּתְרַחֲקִים מִמְּךָ." ("עֵיבָל", 2)
גבותיהם מטונימיים, משתמעים בגילומים של הסתר והחזרה מאחוריהם בין בחייו ובמותם. וכמו מעיניו המתרחקות בו־זמנית, הוא מיישר מבט מלפני אשמה המלווה אותו כבתקומה מחודשת; מעיין באלבום זיכרונות פרטי ולאומי כאומר את האמת בשער, מבקש לצפות לישועה: "אֵלֶּה יִשְׂמְחוּ עַל שֶׁסּוֹף־סוֹף אוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת;/ אֲחֵרִים יַפְצִירוּ בּוֹ שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, שֶׁיַּנִּיחַ לִי, שֶׁלֹּא יַפְרִיעַ לִי לְהִפָּרֵד/ מֵהַדְּבָרִים הַנִּשְׁאָרִים." (שורות הסיום של "עֵיבָל", 3)
הוא לא יכול להתרחק מאמת ההיפרדות "מהדברים הנשארים". הברכה טמונה במקום הזה: "שָׁם דּוֹאֲגִים בְּעוֹד מוֹעֵד/ לַמּוּבָאִים מֵהֶהָרִים לָנוּחַ בָּהּ./ וַאֲנִי הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם/ וְהֵם לֹא יָשׁוּבוּ אֵלַי." (מתוך "עֵיבָל", 8).
הדאגה במוות כמוה בהליכה חוזרת והולכת אל העצמי. המוות כירושה מן הפואטיקה שהוא מהדהד כממשיך הדרך. אל שורשה של שפה שהוטמעה ושוחזרה מן הספרות הארכאית אל המודרניסטית, גורי, רומנטיציסט מובהק, הולך בין המקומות והזמנים, נודד בין החיים והמתים: "וְרָאִיתִי אֶת הַמֻּטָּלִים הָהֵם, שָׁם וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים./ וְהֵם עַזִּים כְּקוֹדְמֵיהֶם, כְּתֹם תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרוֹת וְדַהַר הַסּוּסִים הָאַבִּירִים,"(מתוך "עֵיבָל", 11). שורותיו המגויסות למראות המלחמה שלא עזבה אותו, טומנות גם כן חרטה. לשאלה הרטורית "מה חיפשת שם." הוא משיב: "אֶת הַכֹּחַ הֶעָזוּב חִפַּשְׂתִּי בְּלֶכְתִּי וּבְשׁוּבִי." תשובה אסתטית של אפיקן ("עֵיבָל", 33). בהרהור נפלא הוא כותב:
"הַסַּבְלָנוּת לִמְּדָה אוֹתָנוּ לְקַוּוֹת
שֶׁנִּהְיֶה אֶפְשָׁר, שֶׁיִּמָּשֵׁךְ בָּאוֹטוֹבִּיוֹגְרַפְיָה הַהִיא;
שֶׁלְּאַחַר הִרְהוּר נוֹסָף הַסִכּוּיִים יָשׁוּבוּ,
יִצְטָרְפוּ אֵלֵינוּ, בְּלֶכְתֵּנוּ כָּל הַלַּיְלָה,
לִהְיוֹת עִם שַׁחַר עַל הָרֶכֶס מַעֲשֵׂה־נִסִּים." (שיר 36 ב"עֵיבָל")
זאת, כמובן, האוטוביוגרפיה ש"עיבל", ולא רק, הינו "מעשה־ניסים" אליו הוא נשאב. התובנה בנוף פנימית ומהותית, אינה רק זמן בין נדודים בהליכה: "כַּמָּה שִׁקְמִים כְּבֵדוֹת שָׁבוּ וְחִפְּשׂוּ בֵּינֵינוּ/ אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם." ("עֵיבָל", 37).
מראות של שליחות על הארץ הינם בהשראה ובהיזקקות מטשרניחובסקי, על צורות הטבע והגיאוגרפיה, ועד לגלבוע, לעמיחי ולזך עם השירים: "יופייה אינו ידוע" ו"הולך ומסתבך": "וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ./ וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהִסְתַּבְּכוּ." (מתוך שיר 57 ב"עֵיבָל")
אבל גורי מודע לייחוד שלו, ששפתו כלולה מהבטחת העבר, ויתר על כן מהטקסטים ה"מאוחרים", ובעיקר מתפיסת המוות הצוללת בחיים.”