“אכתוב בקצרה.
זהו ספר שירה מיוחד, רובו ככולו נכנס בקלות תחת הקטגוריות של שירה חברתית ושירי מחאה מעמדיים. מרבית השירים נעים על הציר הזה של ההתמודדות עם העוני, עם הניכור, עם הניצול והעליבות של החיים במעמד הנמוך.
זה לא קל לכתוב שירת מחאה חברתית. הקלישאות ידועות, והפיתוי לכתיבה נדושה - גדול. להערכתי יודית שחר מצליחה לא רע בחלק לא קטן מהשירים לזעזע וללחוץ על נקודות הריקבון שבחברה המודרנית בכלל, ובארצנו הקטנטונת בפרט. הכתיבה מאוד אישית ואפילו אוטוביוגרפית במידה זו או אחרת.
העומס והדחיסות היא קשה. שיר אחר שיר על אומללות, על פיח, על תחבורה ציבורית מתסכלת, על חללי עבודה עם אור ניאון משמים תמורת 20 ש"ח לשעה, על נשיות קמלה ועל חוסר שאר-רוח. זה מה שחסר בחיים האלו, ההתעלות מעל חיי היום יום.

עם הקריאה הרגשתי לא טוב עם הספר ולא ידעתי למה, אולי הוולגריות שצצה פה ושם, אולי הכתיבה הפרוזאית מידי. כעת אני חושב שאני מבין, חוסר שאר הרוח, זאת הבעיה. ברוב השירים בספרון לא מתחוללת הפריצה הזו אל מה שמעבר לאפור ולמדכא. הכל קודר ושגרתי ושומם וחסר תקוה. שירה שאין בה לכל הפחות את החיפוש אחר מה שמעבר, גם בתוך אבק החיים, עשויה להפוך למשעממת.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות" (הרב קוק).”

“כותר הספר "זו אני מדברת", אבל גם מקשיבה כמו למי שיקשיב לה מבחינת "שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת" של "מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי" (ראה, השיר "זו אני מדברת" בעמוד 43): "פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה," וכן "זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ", בשעה שהיא הזקוקה להקמה מן האוטומטיזם כמו מבחינת השפלה. ראה, השם "יודית" שהושפלה ממנו הה' אל תוך מה שהורגל בלשון הדיבור.
ספר ראשון למשוררת. הפתיחה מזכירה את התחלת השירה של אמירה הס, עם ההמשך של משוררת לא פחות נפלאה, מירי בן שמחון, ז"ל. האם כך מתחילים וגומרים במזרח (שהוא ישראל!) את הביוגרפיה המושתתת על קרע; מתארים ילדות עתירת מראות מן המקום המתיילד כמו אל תוך השינוי של הצדק (ראה, "מן הצדק" בעמ' 7), של ה"נִצּוֹלִים מִמַּפֹּלֶת כְּאֵב/ שֶׁפָּשְׁטָה בָּעוֹלָם," (עמ' 15)? כמה לפשוט את המחלצות של הצעקה: "לִמְכֹּר לָעֲשִׁירִים/ שֶׁמָּה אִכְפָּת לָהֶם מִשִּׁירִים/ מָה אִכְפָּת לָהֶם מֵעַגְבָנִיָּה/ רְקוּבָה/ זַיִן עַל הָעַגְבָנִיָּה/ זַיִן" (בעמ' 19)?
ועוד פיתוח מקורי לשירו של ויזלטיר (המתחיל ב"קַח שִׁירִים וְאַל תִּקְרָא" ופותח את ספרו "קַח" 1973): "לֹא, אַל תִּשְׁלֹף בְּאֶצְבְּעוֹתַיִם/ בּוֹנְבּוֹנֵי מִלִּים" ("באותיות נייר טואלט", בעמ' 22).
איזה יופי השיר "לישון עם פֶדֶרִיקוֹ גַרְסִיָה לוֹרְקָה" (בעמ' 27), כמו השיר שלפניו "ביום בו באתָ" (עמ' 26)! השירים מתוארכים לפי שנות הכתיבה עפ"י עונות השנה, ולא אגב סדרן המשתנה להיזעק מבין השיטין של הזמן.
הנפש כמו "בָּרִקּוּד הֲכִי הָזוּי" (עמ' 41), "אֲבָל אֵינְךָ בָּטוּחַ אִם חַיֶּיךָ מֻגְדָּרִים כְּחַיִּים/ וְאִם זֶה לֹא חַיִּים/ אָז מַה זֶּה בִּכְלָל" (בעמ' 47). האשמה, לחש על המין שהוא טבו, מוטיב אדיפלי פטלי של מי "שֶׁשָּׁכְחוּ אֵיךְ מְדַבְּרִים", של "אִישׁ לְלֹא פָּנִים" (בעמ' 56). ובתוך כל זה הדפורמציה של הלשון: "זְמַן אָרֹךְ" הופך "זְמַן הָרֹךְ" (בעמ' 62), והלחש המתאנה "בְּלִבִּי זוֹהֶקֶט אֵשׁ", כך היא מאייתת במפגיע דרך הכיתוב המתיילד מלא כאבים: "אִמָּא וְלִיאֵל חֲבֵרוֹת תּוֹבוֹת לְטָמִיד" (בעמ' 63).”